ליגה עם ערכים

בשנים האחרונות מרחפת מעל ליגה העל תחושה קשה שתם עידן הסמלים ושהכדורגל הופרט, במיוחד אחרי ששמעון גרשון זנח את שער 5 לטובת שער הדולר. אבל אם מסתכלים טוב רואים שהמגמה דווקא הפוכה. הקפיטליזם לא גר כאן יותר. אולי זו דעיכת היומרות להשתלבות באירופה ( גם ברמה המדינית), אולי זה תמיד היה ככה ואנחנו ייצרנו יש מאין רק בשביל להתעסק במשהו. טוטואנה, אסולין שבחון ואניימה הם רק דוגמאות לסאגות שהחזיקו את מדורי הספורט בקיץ הזה ושלפניו. הקשר בינם לבין המציאות מקרי לחלוטין. ברוב המקרים תסתכלו על הכדורגלן הישראלי והקבוצה ממנה בא, ותראו קשר שקשה להתיר. אפשר לסכם הכל תחת הכותרת "הכדורגל חוזר הביתה". נפלא, לא?

מה מבקש האוהד הישראלי, כמו ברוב הליגות בעולם בהן האלופה קבועה, אם לא הזדהות עם השחקנים שלו, ולהפך. קשר הוא רגש. אז הנה אלון חרזי פותח עונה 17 במכבי חיפה. והוא לא לבד: דוידוביץ' (פותח עונה 12) וקייסי (פותח עונה עשירית) ממשיכים תחת רוני לוי, שפותח עונה רביעית כמאמן בקבוצה שבה שיחק שש עונות בעבר. נאמנות מלאה, הן מצד השחקן והן מצד ההנהלה. וכך הלאה והלאה: קורנפיין עונה 12 ברציפות בבית"ר ירושלים. אמסלם הגיע יחד איתו ב- 1995/6. שביט אלימלך פותח עונה 11 רצופה בהפועל ת"א. אבוקסיס, ששיחק בבוגרים כבר לפני 20 עונות, היה שותף לירידה ההיסטורית של הפועל לפני 17 שנה. מוטי ששון בבני יהודה כבר 15 עונות.

גם הקטנות יותר מיישרות קו. אחרי שהחיפושים אחרי הדוקומנטים של סבתא מרומניה העלו חרס, פנו תושבי ליגת העל, שהבינו שהאיחוד האירופי לא מחכה להם, לשורשים הקרובים יותר. השנה גם דרכון לנתניה ור"ג מספיק. קחו לדוגמה את בירוק, שהתחיל בבית"ר טוברוק, הרחיק עד טוטנהאם, והצטרף למכבי נתניה, או אילן בכר, שראה עולם ומיס עולם, אבל הרכב יראה רק מעבר לכביש בשכונה בה גדל, במכתש.

גם לאייל לחמן יש שורשים והוא פותח עונה ראשונה כמאמן בקבוצה בה התחיל את דרכו לפני מאות שנים, היכן שרפי כהן עמד בשער כבר לפני 18 שנה. מוטי קקון ימשיך להבקיע בעונתו ה-13, בקבוצה בה החל את הקריירה לפני 16 עונות. ואבישי ז'אנו, בן 36, ותיק שחקני הליגה, סוגר מעגל בנקודה בנתניה, בה החל את הקריירה לפני 20 עונות.

אנשים רוצים לשוב לערכי המשפחה. מאחורי הכסף הגדול ישנה בדידות גדולה. נאמנות היא איכות חיים. אנשים התפכחו, והם חוזרים לקהילה. הכסף הכזיב. הביטחון נמצא בבית. חוזרים לשחק בשכונה, בשביל בית הספר. הלוחמים בצה"ל מחרפים נפשם בעיקר בשביל החברים שמלווים אותם כל התקופה. לכן המודל לפיו נראה שרוב קבוצות הליגה הולכות, הוא דווקא של מכבי פ"ת. ולא רק בגלל שיש גאידמק אחד.

התחביב המשפחתי של משפחת לוזון, שבעבר נהגו לזלזל בו, הוא הפרק הראשון באיך לעשות את זה נכון עם החומרים שיש לך בבית.
גיא לוזון פותח עונה שישית רצופה בקבוצה, יותר מכל מאמן פעיל אחר בליגת העל. למוראד מגמדוב, שפותח עונה 13 בקבוצה, מצטרפים השנה שמונה שחקני נוער: דובב גבאי, טוביה קוז'יקרו, ניצן דמארי, עומר הדר, דידי אונגר דני פרדה ורועי בקל. זהו הישג שאין לו מתחרים העונה. אופיר עזו וקובי גנון הם שני הישראלים היחידים בסגל שלא גדלו בקבוצה. במקום שבו חיפה בדרך לאליפות שישית בשבע העונות האחרונות, אין צורך במוביליות.

הקצה של תופעת הנאמנות הוא סיפור נמני. כמעט 18 עונות באותה קבוצה. רק התנהלות כושלת של הצדדים יצרה אנומליה בה המאמן ייאלץ לקבל הוראות מהמנג'ר על הדשא. תראו אפילו את שני השגרירים שלנו, אשר שבו מאירופה: חיים רביבו ואיל ברקוביץ'. שניהם רצו הביתה. רביבו חזר לאשדוד ולג'קי בן זקן שקיבלו אותו בידיים פתוחות, והיום הוא מעורה בקהילה, צומח ופורח באדמתו. ואילו הקוסם? מנודה. כמו רביבו הוא ביקש לחזור הביתה, אבל בעל הבית סירב. מאז הוא מסתובב, נע ונד מחפש מקום לשבת. מכאן התזזיתיות, העצבנות והבלגן שהוא זורע. קרית שלום, הוד השרון, נתניה. כשאין לך בית, אי אפשר להיות רגוע.

מצד שני, הצצה בנתונים מגלה שהכול עומד, לא זז. כמו השחקנים על המגרש.