מה הפייס של אינדיאנה?

לארי בירד חזר כג'נרל מנג'ר לאינדיאנה, שם גדל ושיחק עד המכללה, לפני בקיץ 2003, ובחודשים מאי-יוני ראה את הקבוצה שלו שוכחת את האכזבות משנים עברו ומתקדמת עד לגמר המזרח מול הדטרויט פיסטונס, אז הפסידו רק אחרי שישה משחקים קשים. בעונה שלאחר מכן פתחו הפייסרס חזק את הענוה, ואפילו הביסו את דטרויט בפאלאס, אבל מה שקרה בסיומו של אותו משחק יצר תגובת שרשרת שהפכה את המועדון מצעיר ובעל פוטנציאל לגדולה לזקן ותקוע, וזאת במחי שנתיים בלבד.

המכות של רון ארטסט עם אוהדים הפיסטונס הובילו להשעייתו עד סיום העונה, והשעיות נוספות לכוכבים האחרים של הקבוצה. 2004/5 ירדה לטמיון. בעונה שעברה סימנו את הפייסרס פרשנים רבים, כולל כותב שורות אלו, כפייבוריטים לייצג את המזרח בגמר ה-NBA. בפועל, ההתפרקות מבפנים הגיעה לשלבים מתקדמים עם דרישתו של ארטסט לטרייד, איבוד התשוקה של מרבית השחקנים, התעקשותו של המאמן ריק קרלייל (חברו טוב ומינויו האישי של בירד) על כדורסל שבלוני, והפציעות הרבות של מי שאמור להיות הפרנצ'ייז פלייר, ג'רמיין אוניל. אמנם פז'ה סטויאקוביץ' הגיע מסקרמנטו במקומו של רון-רון, ושאראס היה שם לעודד מהספסל, אבל הנשמה של הקבוצה, שפעם הייתה לוחמת ועקשנית, כבתה, וניו ג'רזי לא התקשתה להדיח אותה בסיבוב הראשון.

הקיץ, אחרי שפז'ה עזב לניו אורלינס, עמדו בפני בירד שלוש אופציות – להמשיך בכיוון הנוכחי לשום מקום עם קבוצה שתחזור לקבל את הכינוי "אינדי 500" (עקיצה שמרמזת על מאזן של 50 אחוז), לפרק את החבילה ולהתחיל מחדש, או לנסות ולבנות קבוצה עם אופי שונה תוך כדי הישארות בתמונת הפלייאוף. שמועות רבות דיברו על טריידים של חצי סגל, אבל לבסוף עושה רושם שהציפור בחר ללכת על הדרך השלישית.

הדבר הראשון שבירד קבע היה שסגנון המשחק של הפייסרס ישתנה. במקום הכנסות כדור פנימה, איטיות ואגרסיביות, הוא רוצה לראות יותר מהירות, ריצה ואתלטיות. הרי גם כך מאז עזיבתו של ארטסט, המניות ההגנתיות של הקבוצה היו בצניחה. אי לכך ובהתאם לזאת החליף את אוסטין קרושר הכבד במרקיז דניאלס, גארד כשרוני ומגוון שאיבד את דרכו בדאלאס. המהלך הבא היה תמוה הרבה יותר, בו שלח בירד את אנתוני ג'ונסון לדאלאס בתמורה לדארל ארמסטרונג הזקן, ושני צעירים שלא יראו יותר מדי מגרש – ג'וש פאוול ורול מארשל. הכוונה הייתה להשאיר בסגל של ג'מאל טינסלי ומיודענו יסיקביצ'יוס-אברג'יל כשני הנהגים של מכונית המירוץ החדשה שהוא בונה, במקום של ג'ונסון, שחקן של קצב משחק איטי, ומישהו שלא ממש הסתדר (בלשון המעטה) עם ג'רמיין אוניל ושחקנים אחרים. בפועל, בירד בעצם ויתר על הרכז הטוב ביותר שהיה לו בעבור דמות חזקה בחדר ההלבשה ועוד שני ילדים. ומיד אחרי הטרייד הזה החלו להסתובב שמועות על כך שגם מעמדו של הנציג הליטאי שלנו בניכר מעורער. אם כן, למה לא להיפטר ממנו ולהשאיר את ג'ונסון?

המהלך השלישי והאחרון, בינתיים, היה להביא בחור אחר שאנחנו מכירים היטב, אחד מייסיאו באסטון, שיכול לשבת היטב על המשבצת של גבוה שרץ למתפרצות ומסיים אותם בדאנק. הוא לבטח יקבל קצת זמן מגרש יחד עם אוניל, והשניים יהוו צמד גבוהים אתלטי מעניין, אבל אל תצפו ליותר מ-15-20 דקות בממוצע.

אבל כל אלו הם שינויים קוסמטיים בקבוצה שמאז שרג'י מילר פרש איבדה כל כיוון. בסגל הנוכחי שלה היא יכולה לקוות לפלייאוף ולא יותר. אבל הקיץ עוד לא נגמר, בימים הקרובים סביר להניח שנקבל הודעה על חזרתו של אל הרינגטון לקבוצה שבחרה אותו בדראפט במילניום הקודם, בהנחה שאינדיאנה ואטלנטה יצליחו סוף סוף לסגור את העסקה הנמרחת הזו. עם הרינגטון יוכל קרלייל להעמיד חמישייה של טינסלי, סטיבן ג'קסון, דני גריינג'ר, הרינגטון ואוניל, ללא ספק חמישייה מוכשרת, שתהיה בנויה לשחק בדיוק בסגנון שבירד מבקש – מהר ובצורה אתלטית.

הרינגטון לבדו לא מוריד את סימני השאלה הרבים שאופפים את אינדיאנה. נתחיל מנקודת המבט שלנו – שאראס בנוי לפרוח ולהציג לעולם את כשרון המסירה וקבלת ההחלטות שלו בקבוצה שמשחקת כדורסל פתוח, קבוצתי ואינטליגנטי. עד היום, למרות ההצלחות שלו, קרלייל לא העמיד קבוצה שעונה לפרמטרים הללו. הוא אוהב כדורים שנכנסים פנימה, מהלכי אחד על אחד, והרבה ראש בקיר, וזו הסיבה שיסי-קיי נראה כמו הצל של עצמו אשתקד. אם קואץ' ישכיל לשים את הכדור יותר בידיו, ופחות בידיים של ג'קסון וטינסלי, שני שחקנים מוכשרים שלא בדיוק ידועים בזכות האינטליגנציה שלהם, אוניל, ג'ריינר, הרינגטון וגם באסטון יוכלו להנות ממהלכי הפיק אנד רול שלו. הוא יודע למצוא את השחקנים פנויים מתחת לטבעת, להוציא כדורים בפיק אנד פופ (חסימה והתגלגלות החוצה), ואם התרגילים של קרלייל יהיו דומים במעט לאלו של פיני גרשון, הוא יכול בהחלט לתפוס את עמדת הרכז הפותח.

ברגע שטינסלי ייפצע, וזה ללא ספק יקרה בשלב כזה או אחר, ואם קרלייל לא ייתן לשארונס להתבטא, או שהזיוף של הליטאי בהגנה יהפוך לבוטה מדי, מרקיז דניאלס הוא זה שיקבל את המושכות הרכז. דניאלס מסוגל לשחק בשלוש עמדות, וכבר בילה לא מעט דקות כפוינט גארד הפותח של המאבריקס. בעונת הרוקי שלו זה עבד יפה מאוד, אבל בשנתיים האחרונות פחות. אחרי שיובש על ידי אייברי ג'ונסון בדאלאס, הוא יתחיל את 2006/7 עם הרבה מה להוכיח.

עוד מי שיש לו מה להוכיח הוא ג'רמיין אוניל, שחתם לפני שלוש עונות על חוזה של 120 מיליון לשבע שנים, אבל התקשה מאז להוכיח שהוא ראוי לתווית של פרנצ'ייז פלייר. זה מתחיל בפציעות הרבות וממשיך בחוסר האגרסיביות שלו. הבעיות הנ"ל מתבטאות בבחירת זריקות לקויה (יותר מדי פייד אווי ג'אמפרס ופחות מדי מהלכי פוסט אמיתיים בהם הוא מסיים ליד הטבעת), וחוסר יכולת לקבץ את השחקנים סביב מנהיגותו ולהוביל אותם קדימה. מגריינג'ר מצפים להמשיך ביכולת הטובה שהציג בחצי השני של העונה שעברה ובליגת הקיץ, ואם רק יצליח לשמור על יציבות, השילוב שלו עם הרינגטון - שניהם שחקנים מגוונים שיכולים להוריד את הכדור לפרקט, לקלוע מבחוץ, ולשחק עם הגב לטבעת - ייתן פוש קדימה לקבוצה. באסטון ימלא חללים מאחורי הרינגטון ואוניל, וייאבק על הדקות שלו עם דייויד הריסון וג'ף פוסטר, הסנטרים המחליפים בקבוצה. אם מייסיאו יספק את הסחורה, זה יקל על קרלייל למלא את החזון של בירד ולשחק עם הרכבים נמוכים יותר, אבל אם תיחסר לו הפיזיות ההכרחית ולא יצליח לנצל את ההזדמנויות הבודדות שיקבל בהתקפה, פוסטר והריסון ייכנסו ויכתיבו קצב משחק איטי ושבלוני יותר.

החוף המזרחי יעבור בשנה הקרובה תהליך של שינוי מבני הכוח. הפיסטונס כבר לא האלפא דוג, מיאמי אמנם אלופה אבל זקנה, שיקגו צריכה להוכיח שהיא יכולה לקפוץ מדרגה, ובקליבלנד הכל עדיין תלוי בלברון ג'יימס. זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת עבור הפייסרס לקפוץ חזרה קדימה. כל מה שהם צריכים הוא להסתכל על רשימת השאלות שלעיל, ולקוות שלכולן תהיה תשובה חיובית. זה הכל.