משל קאריק

למרות ששחקנה החדש, מייקל קאריק, ניצב הקיץ במקום השני בטבלת ההעברות של הפרמייר ליג עם תג מחיר של 18.6 מיליון ליש"ט, מקום אחד מתחת לאנדריי שבצ'נקו שהגיע ממילאן לצ'לסי, אל תצפו העונה לקאמבק של מנצ'סטר יונייטד. ההחתמה הסופר יקרה של הקשר האחורי, שזכתה לביקורות מקיר לקיר באי הבריטי על הסכום המופרז, לא רק שאינה נושאת בשורה חדשה עבור האימפריה הפרגוסונית, היא גם מקפלת בתוכה את סיפור הנפילה של הקבוצה.

ראשית, היא רומזת למדיניות הרכש הכושלת של המועדון בשנים האחרונות, מועדון שהתבסס בשנותיו המופלאות על שלד בריטי, שצמח ברובו מתוך מחלקות הנוער באולד טראפורד, אבל דווקא אחרי שהקונספציה שונתה וכוכבים נוצצים החלו לנחות במקום הגיבורים הישנים, התוצאות החלו להידרדר.

יותר מזה, החתמת קאריק, שיקבל את המספר המחייב 16 שהיה שייך לרוי קין, גם מעידה כיצד מנצ'סטר יונייטד לא הצליחה להתאים את עצמה לחוקי המשחק החדשים של שוק חופשי ופרוץ יותר, של עבודת סקאוטינג על כל פינה בגלובוס, של כסף גדול על שחקני רכש במקום שחקני בית.

בעוד שארסנל מתחדשת ומנצלת את מכרות השחקנים שלה באפריקה עד תום, יריבתה הוותיקה ממנצ'סטר קופאת על שמריה ומשחררת את שחקניה היקרים, שלא נקלטים בגלל בחירות מוטעות ומדיניות בעייתית. קאריק, יש לומר, אולי יתגלה כרוי קין הבא בהמשך העונה, אבל נכון לעכשיו הוא מעיד על אובדן דרך, בגינה יונייטד לא תתחרה בצ'לסי על תואר אליפות הפרמייר ליג גם העונה, שתפתח בסופ"ש הקרוב.

ב-1999 הייתה מנצ'סטר יונייטד על גג העולם. הקבוצה עמדה לסיים עשור של שלטון כמעט מוחלט בליגה האנגלית, ועשתה את זה בסטייל עם זכייה דרמטית בליגת האלופות, שסגרה טריפל היסטורי. את השושלת המוצלחת ההיא קישטו בעיקר שחקנים מהאי הבריטי, כאלו שזכו לעיצוב הקריירה שלהם בידי אלכס פרגוסון, ונוספו אליהם פועלים שחורים מארצות הצפון הסקנדינביות, שמשתלבים נהדר בסגנון המשחק הבריטי.

האחידות האנושית הנהדרת הזאת, הבליטה קבוצתיות מנצחת. פרגוסון הפך את השחקנים שלו ליחידה מלוכדת, ושחקנים חד גוניים כמו דייויד בקהאם והאחים נוויל, שחקנים אפורים כמו דניס ארווין, רוני יונסן, הנינג ברג ואפילו הלוחם האירי רוי קין, פרחו הרבה יותר מכל המיליונרים שהגיעו אחריהם. הקבוצה עשתה את השחקנים, ולא השחקנים את הקבוצה. פרגוסון בנה קבוצה נטולת כוכבי ענק, ושחקנים מלאי אגו. בהתקפה נערכה רוטצייה של ארבעה חלוצים, והשמות הבולטים עשו את תהילתם ביחד עם הקבוצה, ולא הגיעו אליה ככאלו.

בשנים הבאות הקבוצה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה האירופאית שלה, למרות שהגיעה לשלבים הגבוהים כמעט מדי עונה. אבל לעומת זאת, זכתה ב-3 אליפויות נוספות. אלא שמאז 2003, הדרימו תארי האליפות ללונדון, וגם גביע ב-2004 וגביע הליגה בעונה שעברה, לא מערפלים את התחושה והעובדה שמשהו לא טוב קורה במועדון ב-3-4 השנים האחרונות.

פול סקולס, ראיין גיגס, רוי קין והנווילים נשארו אבל התבגרו. דייויד בקהאם עזב לספרד אחרי תקופה ארוכה של מתחים עם המאמן קשוח. פיטר שמייכל פרש, אולה גונר סולשיאר בילה בחדרי הניתוח יותר מאשר על הדשא, וכל חבריו לרוטציית החלוצים עזבו. השחקנים הבריטיים שהיו אמורים לערוך חפיפה עם החבורה הנפלאה, ואולי מאוחר יותר לרשת אותה, אכזבו. ווס בראון המבטיח נפל תחת צילם של בלמים אנגלים אחרים ומעולם לא ביצע את הפריצה לה קיוו הוא וקבוצתו. ג'ון אושיי, קיירון ריצ'ארדסון ודארן פלטשר הבינוניים עדיין שם, אבל שמות כמו לוק צ'אדוויק, קוונטין פורצ'ן הדרום אפריקאי, ג'ונתן גרינינג, רוני וולוורק ואפילו ניקי באט, איכזבו את המאמן ונשלחו לדרכם.

מנצ'סטר יונייטד נכשלה לגדל דור חדש של שחקנים כמו בקהאם, גיגס, וסקולס, ופנתה לשוק הזר, הרחק מהאי הבריטי ומסקנדינביה.

צ'לסי נכנסה לתמונת הקבוצות הגדולות באנגליה, ובכל הנוגע לתחום הפיננסי, מנצ'סטר יונייטד נשארה מאחוריה, כשמשפחת גלייזר המושמצת, שהשתלטה על המועדון, לא נותנת למאמן הסקוטי לבזבז כספים כמו היריבה הלונדונית. פרגוסון הסתכסך עם שני ההולנדים, יאפ סתאם ורוד ואן ניסטלרוי, שעל הדשא דווקא הצליחו. בתווך, הסקוטי נשאר מאחור בכל הקשור לתחרות על שחקנים מהשוק הצרפתי והאפריקאי, בזמן שמאמנים אחרים נוחלים בו הצלחה מסחררת ולמעשה משנים את פני הכדורגל האנגלי.

כשארסנל קמצה את ידה בכל הנוגע לרכישות גדולות בגלל ההוצאות הכבדות על האצטדיון החדש, ארסן ונגר ואנשיו שטפו את אפריקה ורכשו אירופאים צעירים שהתגלו כשחקנים מבטיחים. באולד טראפורד, לעומת זאת, נראה כאילו צוות הסקאוטינג פשוט קרס.

לא רק שהקונספציה החדשה ביוניייטד כשלה, נדמה כי גם הקבוצה איבדה את הדרך המיוחדת שלה. פרגוסון החל לתור אחרי חיזוקים מזדמנים ושמות גדולים. לקבוצה הגיעו גם שחקנים צעירים מרחבי תבל, שעזבו כלעומת שבאו, ויותר מכל נדמה כי פרגוסון לא באמת יודע אילו שחקנים הוא רוצה להביא. אם הייתם אומרים לפרגוסון לפני 7 שנים שהוא יוציא על שחקן לא מוכח כמו מייקל קאריק 18.6 מיליון ליש"ט, הוא היה מגחך בהנאה ומודה שזה לא מעיד על רצינות.

רק לשם השוואה: בעונת הטריפל הידועה היו בסגל הרחב של היונייטד 21 שחקנים מהאי הבריטי, 6 סקנדינבים, שני הולנדים, וטריננדי אחד. קבוצה עם אופי וכיוון, כזו שנראית כאילו כל שחקן בה נבחר בקפידה על ידי מאמן שיטתי ומסודר. הסגל הרחב של הקבוצה כיום צבעוני בהרבה: 16 בריטים, 3 צרפתים, הולנדי, ארגנטינאי, פורטוגלי, קוריאני, סרבי, נורבגי, פולני, איטלקי, ובלגי. מלבדם, ישנם עוד 3 ברזילאים, סיני, ספרדי, וטוגולזי, המושאלים לקבוצות שונות.

פרגוסון לא רק טעה בבחירת השחקנים מעבר לים. רובם התקשו להיקלט, להפוך לגוף אחד כמו בעבר, עד שנפלטו החוצה, די באשמת המנג'ר יש לומר. יאפ סתאם, אקס יונייטד, מאשים את המנג'ר הסקוטי בכך: "גם לווין רוני לכריסטיאנו רונאלדו לא כדאי להרגיש יותר מדי ביטחון. אם למדתי דבר אחד אחרי 3 שנים מוצלחות ביונייטד, זה שהמקום שלך בקבוצה הזו אף פעם לא בטוח. למרות התקופה המוצלחת שלי שם, הם פעלו מאחורי הגב שלי, ומכרו אותי רק בגלל שהייתה להם הזדמנות לעשות עלי כסף".

קחו עוד דוגמה לכך. סיפור ההחתמה של כריסטיאנו רונאלדו היה רומנטי ביותר, וכבר הבטיח להפוך לאחד הסיפורים היפים של הכדורגל הבריטי בשנים האחרונות. מנצ'סטר יונייטד הפסידה לספורטינג ליסבון במשחק הכנה לעונת 2003/4 ורונאלדו נצץ. הדיווחים אודות שחקני הקבוצה האנגלית, שפנו למאמנם בבקשה מיידית להחתימו, בעודם נמצאים על המטוס בחזרה לממלכה, פיאר כל עיתון ואתר ספורט, והפך לאגדה. פרגוסון נענה ושילם על הפורטוגלי המוכשר כ-12.24 מיליון ליש"ט, כשזה אמור לרשת את דייויד בקהאם באגף הימני של הקישור.

על הכדורגל שיש לקשר הצעיר ברגליים, כמו על הפוטנציאל הענק שלו, אין ויכוח. דבר שאי אפשר להגיד על ההתאמה הפרסונלית שלו לקבוצה אנגלית בכלל ולמנצ'סטר יונייטד בפרט. רונאלדו החל לפרוע מקצת מהשטרות בעונה שעברה, אבל ההחתמה המהירה שלו עשויה להתברר כעוד החלטה פזיזה ואופיינית למנצ'סטר של השנים האחרונות. רונאלדו הפך לאויב הציבור האנגלי בקיץ האחרון, והוא מסמל את כל מה שהקהל הבריטי לא אוהב בשחקני כדורגל. הדיווחים מאימוני הקבוצה אחרי שהוא חזר, סיפרו שחבורה גדולה של שחקנים בראשותו של גארי נוויל, אחד הסמלים ליונייטד הישנה והטובה, פשוט לא מדברים איתו.

וכך נוצר הרושם שמנצ'סטר יונייטד ובמיוחד מאמנה, אלכס פרגוסון, מתקשים להתרגל לאופי החדש של הכדורגל העולמי, ולא יודעים לכוון את עצמם בעידן בו הכסף הגדול שולט בשוק, וכמעט ואין הגבלות על שחקנים זרים. עודף האפשרויות, היכולת להביא כמעט כל שחקן בעולם לקבוצה, עירפלו את מנצ'סטר יונייטד, והיום היא נותרה כקבוצה גדולה עם שם הולם, אבל כמעט ללא אף אחד מהאספקטים שהובילו אותה להצלחות ב-15 השנים האחרונות. להלן רק מקצת מהפלופים שעברו באולד טראפורד, מאז עונת הטריפל ההיא.

חואן סבסטיאן ורון - הגיע מלאציו בהעברה היקרה ביותר באי הבריטי עד אז, 28.1 מיליון ליש"ט. ורון הגיע כאחד הקשרים הטובים בעולם, ואחרי שהוביל את לאציו לאליפות באיטליה. הארגנטינאי הטמפרמנטי לא התאקלם באנגליה ולא התרגל לסגנון המשחק המהיר בממלכה, ולעתים קרובות נראה במגרשי הפרמיירליג כמי שפשוט לא הבין היכן הוא נחת. אחרי שנתיים שכללו 12 שערים ב-82 משחקים, שברבים מהם לא שיחק 90 דקות, פרגוסון החליט לשחררו והוא עבר לצ'לסי בתמורה לכמחצית מהסכום ששולם ללאציו. דוגמה מושלמת לחוסר התאמה.

פביאן בארטז - כמו ורון, הגיע כאחד מהשחקנים הטובים בעולם בתפקידו, ואמור היה להיות היורש של פיטר שמייכל בין הקורות. מונאקו קיבלה עבור השוער, שבדיוק השלים זכייה באליפות אירופה עם נבחרת צרפת, כ-7.8 מיליון ליש"ט בשנת 2000. בארטז אמנם זכה עם קבוצתו האנגלית בשתי אליפויות, אבל ביצע המון טעויות, והגדיל לעשות במשחקי ליגת האלופות ב-2002/3 מול דפורטיבו לה קורוניה וריאל מדריד. לקראת סיום אותה עונה לפרגוסון פשוט נמאס ממנו והוא הוריד אותו לספסל. בסך הכל צבר בארטז 92 הופעות ליגה במדי היונייטד, אבל לא נחשב להצלחה בקבוצה האנגלית.


טים הווארד - אחרי האכזבה הגלויה מבארטז הגיע השוער האמריקאי בקול תרועה רמה. הוא הצטיין במשחקי ההכנה הראשונים שלו, ועצם העובדה שהיה בן 24 כשהגיע לקבוצה, גרמה להערכות שבעמדת השוער, היונייטד מסודרת לשנים ארוכות. העונה הראשונה הייתה טובה מבחינתו, אבל בשנייה החל לגלות חוסר יציבות וסופסל לא מעט פעמים. מ-43 הופעות בכל המסגרות הוא ירד ל-27 בעונתו השנייה, ובזו השלישית, לפני שנה, הגיע לשפל של 5 משחקים בלבד, אף אחד מהם לא בליגה. בתחילת הקיץ האחרון הושאל לאברטון, לה יש אפשרות לרכוש אותו.

מלבד הווארד, עברו במשך השנים בין קורות היונייטד גם ריקרדו הספרדי, ריימונד ואן דר האו ההולנדי, ואנגלים צעירים כלוק סטיל וניק קאלקין, והאמריקאי פול ראצ'ובקה. רובם נכשלו ושוחררו. השוער הראשון של הקבוצה הוא אדווין ואן דר סאר, שגם לו לא נותרו עוד הרבה שנים. בקיץ הגיע בהשאלה תומאס קוסצ'אק הפולני מווסט ברומיץ', ואלכס פרגוסון עדיין מקווה למצוא יורש ביום מן הימים לפיטר שמייכל.

דייגו פורלאן - הגיע בינואר 2002 אחרי שקרע רשתות בליגה הארגנטינאית. אינדפדיינטה קיבלה עליו סכום יפה של 6.9 מיליון ליש"ט. פורלאן הגיע על בסיס יורק-סולשיאר-קול-שרינגהאם הידוע, אבל נכשל בענק. למרות שערך את הבכורה שלו בינואר 2002, הוא נאלץ לחכות עד לאמצע אוגוסט באותה שנה כדי לכבוש את שערו הראשון, בפנדל מול מכבי חיפה. בתרגום חופשי: חלוץ שהמתין 27 משחקים ו-8 חודשים כדי לכבוש שער. אחרי כ-3 עונות באנגליה, בהן הוא כבש 17 שערים ב-95 משחקים בכל המסגרות, פורלאן עבר לויאריאל, ושם כבש 25 שערים בעונתו הראשונה. "התקופה שלי במנצ'סטר יונייטד לימדה אותי הרבה דברים בדרכים מסויימות", אמר בראיון.

אריק דג'מבה דג'מבה - הקשר המרכזי אמור היה להיות יורשו של רוי קין בבוא הזמן. דג'מבה דג'מבה כיכב בליגה הצרפתית במדי נאנט ופרגוסון התאהב בו, הרבה בזכות המשחק האמביציוזי והאגרסיבי שלו, שכנראה הזכיר לו את שחקנו האירי. המאמן הסקוטי שם 3.5 מיליון ליש"ט לא לפני שהסביר: "אריק הוא שחקן מהיר, חזק, ויש לו מסירה טובה. אנחנו צריכים שחקו כזה והוא נראה כמו שחקן בסגנון של מנצ'סטר יונייטד". סגנון או לא סגנון, דג'מבה דג'מבה לא התאקלם בקבוצה, ולא הצליח להתפתח. אחרי עונה וחצי בלבד הוא נמכר לאסטון וילה תמורת כ-1.5 מיליון יורו. בסך הכל הופיע 39 פעמים במדי היונייטד.

קלברסון - הקשר מאתלטיקו פרנאנסה זכה בגביע העולמי עם ברזיל בקיץ 2002 והפך למצרך מבוקש. מנצ'סטר יונייטד זכתה בשירותיו כעבור שנה ושילמה עליו 6.5 מיליון ליש"ט. הקשר המרכזי אמור היה להוות אלטרנטיבה לפול סקולס בקישור האדום, אבל סבל מפציעה קשה בכתף ואחר כך לא היה יותר משחקן זניח בסגל. באוגוסט 2005 נמכר לבשיקטאש הטורקית תמורת 2.5 מיליון ליש"ט. בסך הכל שיחק 28 פעמים במדי "השדים האדומים".

מיייקל קאריק?