"נשמח לסחוב את הקונוסים"

יום שני, 11.30. הטלפון בבית משפחת ברוכיאן מצלצל. מן העבר השני: מנהל נבחרת ישראל בכדורגל, ישראל סטוצ'ינסקי. "שלום, את אבירם בבקשה", הוא אומר. שבע דקות אחר כך מצלצל הטלפון גם בבית משפחת בן~שושן. על הקו: שוב מר סטוצ'ינסקי. "שלום, את עמית בבקשה". שני טלפונים, שני שחקנים ושניהם שמעו בדיוק אותו משפט: "אני שמח לבשר לך שזומנת על ידי דרור קשטן למחנה אימון שלנו בסלובניה כחלק מנבחרת ישראל".

כך התחיל הבוקר של שני השחקנים הצעירים של בית"ר, אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן, שני השחקנים היחידים שזומנו לנבחרת בעשר השנים האחרון בעודם שחקני בית של המועדון הצהוב. כמה שעות לאחר אותו טלפון, ושלוש שעות לפני שהם עולים על טיסה לרומניה, למשחק מול דינמו בוקרשט, היה לשניים הרבה מה לומר על הזימון המרגש, על הציפיות, על קבוצת החלומות של אוסי ארדילס ועל ההרגשה המורכבת להיות הירושלמים הראשונים מזה עשור המוזמנים לנבחרת כשחקני בית של בית"ר.

אמצע היום, מגרש האימונים של מחלקת הנוער. שני הכוכבים הירושלמים של בית"ר ניצבים בלב ההמולה, וסביבם לא מעט זאטוטים הלבושים בצהוב-שחור. זה רגע נוסטלגי. אפשר להיזכר איפה היו השניים ומה עשו לפני הזימון הראשון שלהם לנבחרת הבוגרת. "האמת היא שלא עברו יותר מדי שנים", מחייך ברוכיאן. "אנחנו עדיין לא בני שלושים, אלא רק בתחילת הדרך, ומגרש האימונים כל כך קרוב אלינו לבוגרים, שאנחנו מבקרים לפעמים. כיף לראות את האנשים שגידלו אותך והיו שם לאורך שנים. כל יום אימון יוצא לך לבלות לא מעט זמן במגרשים האלה".

בן שושן מחזק את דבריו של חברו הקשר, "לעבור את כל השלבים האלה, מגיל ילדים ועד לבוגרים, זה הרבה מאוד שנים של עליות, ירידות, פציעות, שאלות ותהיות. מה יהיה איתי? אני אגדל להיות שחקן מוביל? אני אצליח? כשאתה ילד, מה שמוביל אותך זה אמונה".

עד כמה היה מרגש לקבל את הטלפון שבישר לכם על הזימון?

בן שושן: "אין הרגשה טובה יותר מאשר לקבל את הטלפון ממנהל הנבחרת ולדעת שאתה מוזמן. זה כבוד גדול, לייצג את המדינה שלנו, במיוחד כשאנחנו נמצאים בימים של מלחמה, ימים מאוד קשים, שבהם כל עם ישראל עובר טראומה והרבה מאוד כאב. אני מאמין בעצמי, ואני בטוח שאני אוכיח את עצמי גם בנבחרת. עברתי דרך ארוכה מאוד כדי להגיע למעמד הזה, ומבחינתי להיות מוזמן בגיל כזה צעיר, ועוד אצל דרור קשטן, זה רגע שיא בקריירה".

ברוכיאן: "זה כבר בטח נדוש להגיד שאני מתרגש מאוד, במיוחד שאני המוזמן הכי צעיר בנבחרת, אבל אני בכל זאת אגיד - אני הכי מתרגש בעולם. הייתי כמעט בכל הנבחרות של ישראל, מילדים דרך הנערים, הנוער והאולימפית, אבל לקבל זימון כזה? זה רגע שהוא מיוחד מאוד. כמעט אי אפשר להסביר במלים".

לא מעט שחקנים זומנו באופן חד פעמי. זה מה שהולך לקרות אתכם?

בן~שושן: "אני לא מאמין שזהו זימון חד פעמי, ויותר מזה אני מקווה שזהו לא זימון חד פעמי. כל מה שיקרה מעכשיו והלאה תלוי רק בנו, כי את הצ'אנס אנחנו מקבלים, ואם נוכיח שאנחנו ראויים, יזמינו אותנו שוב. זה תלוי רק בנו".

ברוכיאן: "מבחינתי אין שום סיכוי שזה הזימון האחרון שלי. אני מתכוון לתת את כל מה שיש לי ואפילו מעבר לזה כדי להוכיח לעצמי ולמי שזימן אותי שאני ראוי לזימון נוסף. אני כרגע בכלל לא חושב על זה. אני רוצה כבר להגיע למחנה האימון כדי לראות את השחקנים וללבוש את המדים הלאומיים".

זה לא קצת מוזר, לחזור להיות על תקן של צעיר?

בן שושן: "אנחנו מתחילים עכשיו כמו טירונים, וזה סבבה מבחינתי. אני אשמח לסחוב את הקונוסים ואת השקים של הכדורים. אני אעשה זאת עם הרבה כבוד, ואם היו אומרים לי גם לפני שנתיים שאני אעשה את זה, אז הייתי שמח ומאוד. זה ממש לא פחיתות כבוד, להיות הצעיר בנבחרת. זה כבוד שאי אפשר לתאר".

ברוכיאן רק מהנהן לאות הסכמה מלאה.

ברוכיאן, אחרי שאבי נמני לא זומן, תבקש את הספרה 8?

ברוכיאן: "זה נכון שנמני כבר לא שם, אבל אני רק יכול לחלום לקבל בנבחרת את הספרה 8. יש בטח עוד מלא שחקנים שירצו את המספר הזה. כל מספר שייתנו יעשה אותי מאושר. אני מבחינתי עליתי עכשיו מהנוער בכל מה שקשור לנבחרת. אני אתן את הכל, אזיע, ובטח גם אהיה הראשון שישימו במשחקונים האלה, כששמים את הצעירים בתוך מעגל ואין לי בעיה עם זה".

בן שושן: "עומר גולן לובש את חולצה מספר 12, ואין סיכוי בעולם שאני בכלל אגש אליו ואבקש את המספר הזה. אני מבחינתי מוכן לשחק עם 99 או בלי מספר בכלל. רק ללבוש את המדים הכחולים לבנים יעשה לי טוב על הלב. אני מבין ומסכים עם זה שאין לי זכות דיבור בכלל".

נראה שקבוצת החלומות של ארדילס שברה את ההגמוניה של מכבי חיפה מבחינת מספר המוזמנים.

בן שושן: "זה מעלה מאוד את המורל כשאתה יודע שתשעה שחקנים מהקבוצה שלך נמצאים בנבחרת. זה רק אומר שיש לנו סגל מצוין, עם השחקנים הכי טובים בליגה בעמדות שלהם _ ואני אומר מצוינים, ולא רק בולטים, כי באמת סגל הקבוצה שלנו השנה הוא הטוב ביותר שיש בליגה".

ברוכיאן: "אני גאה להיות אחד מתשעה שחקנים בית"רים. מכבי חיפה אמנם שלטה, אבל קשטן בחר לשנות את הסטטיסטיקה. יש בארץ המון שחקנים טובים, ומסתבר שהיום רוב השחקנים הטובים נמצאים בבית"ר ירושלים".

ברכות ראשונות, אין פלא, קיבלו שני השחקנים דווקא מההורים. ברוכיאן קיבל טלפון מאמא נורית, שבמשך שנים מלווה אותו ותומכת בו. בן שושן הרים את הטלפון המצלצל ושמע את הוריו, קובי ופנינה, מתרגשים עד דמעות. כבר יותר מ-12 שנה מלווים אותם ההורים בכדורגל, מהיום שבו רשמו אותם לראשונה למועדון ועד היום, כשהם קוטפים את הפירות. אבל לא לכל השחקנים שגדלו בבית"ר היו המזל, הכישרון והכוחות להגיע למקום שהקשר והחלוץ הגיעו אליו. בעשר השנים האחרונות לא יצרה בית"ר שחקני בית שתקעו יתד בהרכב, ובטח לא כאלה שהגיעו לפסגה, לנבחרת ישראל.

ברוכיאן מרגיש בר מזל על שהגיע עד לנבחרת, אבל מצד שני כואב את כאבם של אלה שנשרו בדרך. "זה גם מחמיא וגם מרגיז", מסביר הקשר. "באופן אישי זה מאוד מחמיא שאחרי כל כך הרבה שנים הגיעו שחקני בית של בית"ר לנבחרת הבוגרת, ומצד שני זה מרגיז שאנחנו רק שניים בכל כך הרבה שנים. זו טעות חמורה לחשוב שבבית"ר לא היה נוער טוב. זה ממש לא נכון, כי במשך השנים כן היה פה דור טוב, אבל זה פשוט לא קרה, ועל זה אני מאוד מצטער. הלוואי שהיתה לי תשובה למה זה קרה".

בן שושן: "אני לוקח את זה כמחמאה, כי באמת כבר הרבה מאוד שנים ששחקן שגדל מגיל אפס במחלקת הנוער לא הגיע לנבחרת. זה אומר שמאוד סומכים עלינו ומעריכים אותנו. אנחנו מייצגים את כל הדור שלנו, שגדל במחלקת הנוער של בית"ר. יחד איתנו היו עוד שחקנים טובים, וחבל לי מאוד שהם לא נמצאים איתנו היום כחלק מהנבחרת".

איך זה בכלל להיות שחקן בית? עד כמה היה קשה לעבור את הדרך הזו?

ברוכיאן: "הרבה מאוד שנים, גם בבוגרים, הייתי מגיע באוטובוסים, בגשם, בחום ובכל מצב אחר, והיום אני פחות או יותר קוטף את הפירות. כל שנה הייתי רואה שזה מתקרב, והייתי מחכה בסבלנות. בהתחלה חיכיתי להתאמן עם הבוגרים, אחרי זה לשחק, ועכשיו עם הנבחרת. אין לי ספק שאם לא הייתי משקיע את כל כולי, לא הייתי מגיע לרמות האלה. כדורגל זה גם כישרון, אבל גם הרבה מאוד עבודה קשה. ובקשר לשחקן בית? לא ממש היתה לי ברירה. אני בא ממשפחה בית"רית, ותמיד היינו כאלה. כל האחים שלי שיחקו בבית"ר, ולא חשבתי בכלל על מחלקת נוער אחרת. תמיד היה בי הרצון ללבוש את החולצה עם סמל המנורה, וכשאני עכשיו שחקן בבוגרים - ובכלל עכשיו בנבחרת - זו ההגשמה".

בן שושן: "אני מעדיף לא להסתכל על השנים שבהן באמת היה קשה, כי הן כבר מאחורי, אבל בשורה תחתונה אני יכול להגיד שזו השקעה בלי סוף גם שלי וגם של ההורים. זה אימונים בשעות לא שעות, משחקים שכל המשפחה צריכה לקום בשבילם בחמש בבוקר וללוות אותך, משברים שאתה עובר כשאתה לא משחק והרבה דברים שאנשים בכלל לא חושבים שאנחנו עוברים. זה לא קל, להיות שחקן. חלק גדול מהילדות שלך, אם לא את כולה, אתה פשוט מפסיד".

אתם מאמינים שיש שינוי במחלקת הנוער בשנים האחרונות?

בן שושן: "מחלקת הנוער של בית"ר עברה בשנים האחרונות שינוי משמעותי, ורואים את ההשקעה שיש בה. דברים שלא היו בזמננו כבר נמצאים שם היום, כמו מחנות אימון מסודרים בחו"ל, ציוד והרבה סדר. הזמנים משתנים, וזה התחיל אפילו לפני בואו של ארקדי גאידמק. השנה קבוצת הנוער של המועדון היא קבוצה מוכשרת מאוד. רוב השחקנים שם הם שחקני נבחרת, ואני בטוח שבשנים הבאות הם יהיו חלק בלתי נפרד מהקבוצה הבוגרת למרות הכסף הגדול שיש. גם בנבחרת אני צופה להם עתיד מזהיר. הרי כבר היום יש, אם אני לא טועה, חמישה שחקנים בנבחרת הנוער".

ברוכיאן: "אני צופה עתיד טוב מאוד לשחקני הנוער של המחלקה, כי יש לבית"ר מחלקת נוער טובה מאוד. אתה רואה את השעות ואת ההשקעה שיש שם. אחי הקטן אביתר משחק בקבוצת נערים א', ואתה שומע ממנו איך כל התפישה השתנתה מאז התקופה שאנחנו היינו בנוער. אני מאוד מקווה שאני ועמית זו רק ההתחלה".