1. לאוהדי הפועל ת"א שהרסו לעצמם את השבת עם המשחק העלוב בבלומפילד והעדיפו לצאת מהסלון הממוזג כדי להיפרד מהאקס הטרי, יש את כל הסיבות לכעוס על שמעון גרשון, כמו לאוהדי בית"ר ירושלים על יוסי אבוקסיס, שגם ערק ליריבה השנואה בשביל חוזה טוב יותר. 7,000 צופים באצטדיון מפוהק ביפו זה עדיין לא מתקרב לביקור הראשון של פיגו בקאמפ נואו עם ריאל מדריד, אבל מופע השלטים, שנועד להזכיר לגרשון מה יהיה מקומו מעתה בהיסטוריה של הפועל ת"א, שטרות המונופול שנזרקו לדשא והכרזות המעוטרות בדולרים, שברו את שגרת גביע הטוטו שהתבטאה היטב במשחק מתחתם והעניקו לו ערך ספורטיבי. מרשים, לגיטימי, נקווה רק ששאר העונה לא תשאב את החיים שלה מכמות השנאה של האוהדים ותתן לנו קצת יותר כדורגל.
אלא אחרי שגם עמרי אפק חטף בסביבות הדקה ה-60 מהגופרית בשער 5, שחקן שהעדיף בגלוי לחתום בהפועל ת"א מאשר בבית"ר ולא עשה שום נזק למועדון מעבר לדאבל בשנת 2000, חובה לשאול בנוסף האם זה רק גרשון או אבוקסיס? או שמא זאת גם האטמוספרה של הכדורגל כאן, שגורמת להם לחשוב רק במושגים של כסף ולא ללכת שבי אחרי הנאמנות העיוורת של האוהדים. כששומעים את אוהדי בית"ר מבזבזים את רוב האנרגיות שלהם בשירי גנאי לאישתו של אבוקסיס, במקום לעשות קבלת פנים לשחקניהם החדשים, נראה שהבעיה היא לא רק בשני המקוללים. כשרואים את השמות על השלטים של שחקני העבר הגדולים של הפועל ת"א ביציע, מבלי למצוא שם את משה סיני, התחושה הזאת רק מתחזקת. יכול להיות שבאווירה עוינת כזאת, קשה מאוד להצמיח סמלים אמיתיים?
2. לכאורה זה היה רק משחק ראשון בגביע הטוטו, אבל עבור בית"ר ירושלים זה היה גם המבחן האחרון לפני דינמו בוקרשט בגביע אופ"א, להזכירכם הקבוצה שהדיחה את אברטון במפעל הזה בעונה שעברה ועלתה לשלב הבתים. במיוחד אחרי פגרת מונדיאל ארוכה ושני מחנות אימון, אפשר היה לצפות מארדילס וחניכיו האפטיים למעט יותר חיבור, יכולת דומה ביום חמישי עלולה להביא לתוצאה שתכניס את המערכת ללחץ הרסני כבר בשלב כזה של העונה.
לחץ זה הדבר האחרון שבית"ר של ארדילס צריכה עכשיו. כמו שזה נראה בחזרה הראשונה, ההצגה של ארדילס זקוקה לעוד חודש וחצי לפחות כדי להבשיל למשהו הרמוני. ככה זה שאת רוב הסגל בונה אדם אחד, ומי שמאמן את אותו סגל הוא אדם אחר. כך ההכרות של המאמן עם אותו סגל היא קטנה יותר, דבר שהתבטא למשל במיקום המוזר של גל אלברמן באגף, וכך גם ההכרות של הסגל עם הפילוסופיה של אותו מאמן וההתאמה שלהם אליה הן מועטות. כדי לחבר בין שני הקווים ייקח המון זמן, אם בכלל. כדי שזה יקרה ארדילס יהיה חייב לרדת אל השחקן הישראלי, לחדול מהשלווה שבה הוא צפה במתרחש על הדשא בבלומפילד ולהחדיר בחניכיו את דרישותיו המקצועיות בדרכים קצת יותר רס"ריות. קצת יותר אכפתיות מצד השחקנים המרופדים בדולרים, גם לא תזיק במקרה הזה. אולי הם עדיין לא יודעים מה מצפה להם ביום חמישי.
3. דווקא הקבוצה שפחות ציפו ממנה, הפועל ת"א, נתנה אותות של תקווה לאוהדיה הפסימיים מראש, שמבלי לראות משחק אחד ניבאו לה שחורות כמו בעונת גילי לנדאו. דה ברונו גילה ניצוצות של כדורגלן לא רע בכלל (אם כי לא מספיק דומיננטי), סלים טועמה הוא תוספת כוח רצינית לכל קבוצה ולחוכמה של אבוקסיס יש ערך בליגה שלנו גם העונה. אם היתה עומדת מולה יריבה ראויה, אפשר היה אולי לדלות מזה איזושהי תובנה.
שונאים, סיפור אהבה
6.8.2006 / 1:01