זרעי קיץ

אחת התכונות היפות שהפגרה מעניקה לחייו של אוהד, היא האופטימיות. הציפייה הנאיבית שתהיה עונה טובה, בלי קשר למהלכים המקצועיים שהתרחשו בפועל, מצליחה להפתיע אותנו בכל פעם מחדש. זו אניגמה שטרם נמצאה לה תשובה, איך הפסקה של שלושה שבועות מכדורגל מצליחה למחוק מתאי הזיכרון של האוהד את כל האכזבות שמיררו את חייו. ההבטחה שלא יחזור למגרשים, כמו הבוז שהוא רחש לקבוצה הבוגדנית ולשחקניה חסרי הכבוד, נשכחו כלא היו.

אוהדי מכבי ת"א לא ירשו לדברים שוליים כמו המציאות לטפוח על פניהם. הם ינסו לשכוח שאלי כהן פוטר משלוש קבוצותיו האחרונות, יעדיפו להתעלם מכך שנמני וג'ובאני הזדקנו בעוד שנה, וישתדלו להדחיק את העובדה שהם איבדו את השחקן הכי טוב שלהם בעונה הקודמת (שטראובר). אז מה אם אחד משחקני ה"חיזוק'" הוא גיא שמיר. מכבי הייתה רקובה, והשחרור הסיטוני של השחקנים נותן תחושה מעודדת של ניקוי אורוות. יש לנו קבוצה חדשה, ובינתיים, בטרם היא שיחקה משחק רשמי אחד, להזכירכם, היא עדיין ללא הפסד!

זה הקסם של הפגרה. אותם שחקנים חסרי יכולת, שרק לפני חודש רטנת כלפיהם על יכולתם הלא מספקת, נראים לך לפתע רעננים ומבטיחים, נחושים וחדורי מוטיבציה. תמיר ולירן כהן הם הדוגמה הקלאסית לאותה מדיניות מדחיקה. לא ברור מה גורם לי לחשוב שצמד הכוכבנים, שאשתקד הציגו את עונת הכדורגל הרעה בחייהם, אכן מצאו תרופת פלא לחוסר היציבות שלהם. שלושה שבועות במדבר של כדורגל עושים את זה למוח. קורים לזה פאטה מורגנה. פתאום הם שוב נראים יפים ומוכשרים, שחקני בית צעירים ואהובים, שרק סבלו מחוסר מזל וצריכים את הכר הנוח כדי לפרוץ מחדש.

"כן, לא רק הם, כולנו נפרוץ!", אני אומר לעצמי, ומחליט לתת דרור למחשבות. הראש מתחיל לדמיין הרכבים, לבנות מערכים, לחגוג אליפויות. כל פריט מידע שנאסף מהדיווחים ממחנות האימונים עוזר לרקום את הפנטזיה. משה ביטון מלך השערים, שבחון מלך הבישולים, נמני מנווט לצדם בחוכמה את מרכז השדה. שפונגין פורץ, עומר פרץ עולה מהספסל, הזרים עושים את העבודה. איזה יופי, איזה נחת.

כל קיץ פותח דף חדש ביחסי אוהד-קבוצה. בניגוד לכל שאר התחומים בחיים, עונת הכדורגל מתחילה באופן מסורתי עם ביטחון ותקווה לגבי העתיד, עם סליחה טוטאלית לכל חטאי העבר, עם אמונה שלמה (וחסרת בסיס) שהשנה הדברים סוף סןף הולכים לעבוד אחרת. העובדה שהתקציב צומק, הסגל נחלש והכוכבים עזבו כלל לא משנה - השנה מכבי חייבת להיות טובה. ככה זה כשהאהבה עיוורת.

עבור אוהד בית"ר ירושלים, אין דרך טובה יותר להתעורר מחלום הקיץ הקסום שעבר עלינו מאשר נסיעה מהוססת לבלומפילד, הגהינום שלנו בשנים האחרונות. עלייה עצבנית במדרגות שער 8, צלילה מהירה לתוך המושב, פרפרים בבטן, זיעה על הידיים, עיניים באבוקסיס מתחמם, רק שהבוגד לא יחגוג לנו שוב בפנים. בימי פניג'ל האפלים, הסטירה שהיינו מקבלים מהפועל השנואה כבר בגביע הטוטו היתה מנפצת את הפטה מורגנה הקיצית שאולי השנה אוחנה יצדיק את התואר מאמן, ומחזירה אותנו לייאוש הקבוע עד יוני. וחוזר חלילה. הפועל תמיד היתה המראה שלנו, הניגוד למי שאנחנו. כשהם ברחו מהיציעים בעידן סיני, היו אלה השנים שהכנו בהם ובשאר הליגה ללא רחם. כשהם זיהמו את אירופה עם האדום עולה הדוחה שלהם, אנחנו התנחמנו בזרועותיו של מיקי עטייה ושאר המתחזים באותם ימים, שקיבלו בטעות חולצה צהובה שחורה. מאותה סיבה, הציפייה למשחק בשבת כל כך גדולה, למרות שזה לכאורה רק גביע הטוטו. בעיתוני הקיץ, הסדר שב כבר על כנו ובית"ר חזרה לשלוט כמו בשנות התשעים, אבל עד שלא נראה את אבוקסיס יורד מושפל מדשא, לא נדע שהמהפך אמיתי.

את הקיץ הזה כבר התחלנו עם הישג, שיכול להסביר את החיוך הטיפשי איתו הסתובבנו בשבועות האחרונים. שמעון גרשון שלנו (שוב: שמעון גרשון שלנו!), שזה כמעט שווה ערך לאליפות. המחשבה על צעידה במתחם בלומפילד, בעיקר באיזור שער 5, עם חולצה צהובה של גרשון, כבר רמזה שהנסיעות החורפיות לבלומפילד יהיו הרבה יותר מענגות. אחרי דמעות הפרידה של גרשון, עלו לירושלים אחד אחרי השני שחקני רכש, ישראלים וזרים כאחד, שאפילו לא יכולנו לעלות אותם בדמיוננו בעידן פניג'ל. סגל לתפארת, מאוזן מקצועית, רעב להצלחה, נבנה בחוכמה מרובה, אחרי סקאוטינג מחושב, כאילו היינו מכבי ת"א בכדורסל. פתאום מכבי חיפה כבר לא נראית לנו כל-כך גדולה ומפחידה, מי היא שתאיים עלינו במקצוענות שלה. הטילים שהבריחו את הירוקים למרכז, העיכוב באזרוח קולאוטי, השחקנים הרבים שרוצים לברוח מהאלופה בשביל חוזה ברומניה, הסכסוך עם אריק בנאדו, העזיבה של עידן טל, משחקי הקלפים של ניר דוידוביץ' והתוצאות שלהם במשחקי האימון, לא הקלו על האופטימיות הלא מוכרת הזאת שנחתה עלינו, שהנה זאת הולכת להיות השנה שלנו.

את האיזון הנפשי קיבלנו מהציפייה והחשש מהמאמן החדש שלנו. מצד אחד, בכל זאת מדובר באוסי ארדילס, אגדת כדורגל לכל דבר ועניין, שהצטרף למשפחתנו ותרם את שמו המכובד לספר ההיסטוריה שלנו. על הנייר, ארדילס כאילו נולד לאמן בטדי, משלב בתוכו את הפראות והתשוקה של דרום אמריקה, עם הכוח והטקטיקה האירופית. הרון קופמנים ההולכים ומתרבים במדינתו, שגם מיתוס כמו ארדילס לא משכנע אותם לתת כבוד מינימאלי, ודאי צחקו כשהם שמעו על ההחתמה של המאמן שנכשל ברוב הקבוצות שבהן אימן, תוך התעלמות קלת דעת מההישגים המעטים של הארגנטיני. בטח שזה גם מה שהם אמרו על רייקארד, כשזה חתם בברסה. אנשים שצללו עם ארדילס לשיחות עומק, מעידים על אדם עם תפיסת כדורגל מודרנית, ברורה, ששילם מחיר כבד בהרבה קבוצות בגלל אופיו הנוח. לגרסתם, האידיאל של ארדילס אינו פנטזיה אלא מתכון ריאלי שיכול לעבוד, אם השחקנים לא מטפסים עליו. לארדילס אין עניין להיות רס"ר במשחק כל כך יפה, שהוא אוהב מעומק ליבו, זה מנוגד לעקרונות שלו. אם לא היה מדובר בקרקס של ארקדי גאידמק ובשחקן הישראלי הערמומי, אפשר היה לראות בזה יותר הבטחה מאשר איום.

לכן, כדי לדעת האם הקיץ המענג שעבר עלינו לא היה סתם מכת שמש, שימי הרודנות של מכבי חיפה הסתיימו באמת, עלינו לבקר קודם כל ברנטגן של בלומפילד. החלומות בלילות האחרונים והחמים במיוחד מספרים על שער ניצחון של שמעון גרשון בפנדל או גול עצמי של תומר חליבה, אירועים מכוננים שירמזו על עונה גדולה בפתח ורומן מרגש עם המאמן הלטיני. רק שהקיץ הזה לא ייגמר לנו פתאום במוצאי שבת.

הפועל ת"א עברה את השינוי הגדול ביותר מכל הקבוצות בליגה הישראלית. חילופי מאמנים הם דבר שבשגרה בכל קבוצת כדורגל, בכל מקום בעולם. ועדיין, בהפועל זה יותר מזה. הקבוצה נותרה מיותמת מאב, ובהיעדר כזה, היא ניצבת בפני עונה לא פשוטה. בפעם האחרונה שזה קרה, היא כמעט ירדה. ובכל זאת, יצחק שום הוא לא גילי לנדאו. הוא יותר סמכותי, והוא לא ישפיל את השחקנים במשחקי דוקים כדרך לאבחן את יכולת המנהיגות שלהם. בעונה של לנדאו, בזמן משחק נגד מכבי חיפה, אמר אחד מאנשי המשק של הפועל: "אין בהפועל בעל בית. כשהאוטובוס של חיפה הגיע לבלומפילד אף אחד לא העיז להוריד רגל עד שיענקל'ה שחר יצא. שם יש מנהיג". זו הייתה הבעיה בעונה היחידה ב-7 האחרונות בה קשטן לא היה בקבוצה, מכאן עשויה להגיעה הרעה גם העונה.

אנחנו עומדים בפני תחילתה של עונה, אבל עם כל ההתרגשות, זוהי בסך הכל עוד עונה מיני רבות, ולא אחת שתקבע גורלות. האליפות, כל עוד יש קבוצה אימתנית כמו זו של בית"ר בסביבה, היא לא המטרה. "הדרבי הוא מעל הכל", שרו חכמי תורה, וזו, כמדי שנה, מטרת העל גם הפעם. אם יצחק שום רצה לקנות את האוהדים בציטוט "נכבוש 90 שערים", הוא שגה. היית אומר "ננצח בכל הדרבים", שומי, והיית זוכה לימי חסד כמעט בלתי מוגבלים, לפחות עד הדרבי הראשון. חגיגות הזכייה בגביע אך לפני מספר חודשים היו מתוקות ופרועות בצורה שקשה לזכור. יהיו שיגידו שהיו אלה פרצי שמחה אחרי שנים ארוכות בלי תואר. אני טוען שאלו היו החגיגות על 4 ניצחונות בדרבים בעונה המופלאה הזו. אליפות או גביע בעונה בה מפסידים את כל הדרבים, אפשר פשוט לזרוק לפח.

העונה יש לנו אויב חדש, וזו המטרה השנייה העונה. אין אוהד אחד של הפועל ת"א שלא ישמח לאידו של שמעון גרשון, על כל נקע בקרסול או שבירת ציפורן. גביע הטוטו, למרבה השמחה, ייעד לבלמה החדש של בית"ר ירושלים לפחות עוד שני מפגשים עם הקהל האדום. במפגשים עם הקבוצה של ארקדי גאידמק, הפועל תצטרך להתמקד בשתי חזיתות, וזה לא יהיה קל. האחת, הקרב הספורטיבי על הדשא. השנייה, מלחמת התשה מול הקפטן לשעבר. כאן התפקיד של העורף – האוהדים. יכולת הריכוז שלהם, כושר השירה והיכולת להמשיך בה גם אם הקבוצה תיפול לפיגור, יהיה חשוב ביותר. כששמעון גרשון יראה סימני שבירה וחרטה, בעוד שבוע, חודש, שנה, או עשר, ואנחנו יודעים שזה יגיע, אז מותר יהיה לנוח. ואחרי זה להמשיך.

המטרה השלישית היא שאר העונה. ההצלחות של הקבוצה באו תמיד מכיוון האופי ולא בעזרת הכישרון. זוהי הפועל ת"א. מתי יצא מהקבוצה מלך שערים? יצחק שום חייב להפנים שהפועל ת"א לא תייצא איגביני יעקובו חדש לאירופה, ושאין בה מקום לכוכבי על דוגמת ג'ובאני רוסו, כמו שהיו לו במכבי חיפה. המפתח להצלחה בקבוצה הזו הוא המנהיגות והאופי. טל חן, גם מבחינת מקצועית וגם מבחינה מנטלית, תפור על הקבוצה וחייב להיות השם הראשון בהגנה ששום ישרטט על הלוח מדי שבוע, כשיודיע על ההרכב. מכאן עוברת התקווה לסלים טועמה, שחזר ממסעות הייסורים במדינת הלוזונים בוגר ובוודאי מחוספס הרבה יותר. טועמה, עם כל הקושי, יצטרך לתת יותר מסתם ניצוץ בהתקפה, ולהפוך לעוד אחד מאלו שסוחבים את העגלה. בזמן כתיבת שורות אלו, להפועל חסר עדיין קשר אחורי נוסף, שיתחלק ברוטצייה עם יוסי אבוקסיס וואליד באדיר, וזוהי העמדה הראשונה אותה צריך לחזק. גילי ורמוט ולוסיאנו דה ברונו אמורים לתת את הערך המוסף, ובהתקפה כרגיל לא יהיה לנו חלוץ שיכבוש יותר מ-12 שערים. יהיה כיף.

הדבר החשוב באמת הוא שהפועל חוזרת. המנוי כבר ביד, והפגרה, שבכל שנה נראית יותר ארוכה מקודמתה, עומדת להיגמר. בקרוב נעמוד בבלומפילד, נזיע ביציעי אשדוד ופ"ת, ונצא למסע הזוי בין מכוניות צהובות בכביש מנחם בגין בירושלים, בדרכינו לטדי. גבירותיי ורבותיי, הפועל חוזרת, וגם אנחנו. בא לי לבכות.

מכבי חיפה עברה קיץ לא קל, וזה כבר לא סוד. העזיבה של שחקני מפתח יחד עם החמרת המצב בצפון, שפגע בהכנות ובריכוז של חלק מהזרים, כמו גם מערכת היחסים העכורה והמיוחצנת בין הקפטן, אריק בנאדו ויעקב שחר, פגעו לראשונה מזה זמן רב במרקם "המעבדתי" שנוצר בקריית אליעזר לאורך השנים. ההגרלה הקשה עד בלתי אפשרית בליגת האלופות, לשם שמה חיפה את פעמיה מאז שהליגה נגמרה אי שם באמצע אפריל, רק מוסיפה קיסם למדורה.

חיפה ויתרה הקיץ על שני השחקנים היציבים והמשמעותיים שלה בשנה האחרונה – עידן טל ומיכאל זנדברג. מעבר לעובדה שזנדברג מחליש את חיפה בקרב על האליפות בעצם היותו חיזוק עבור בית"ר ירושלים, הוא וטל היו הברומטר של חמכונה החיפאית. טל, אותו שידרג רוני לוי מאז הגיע, שימש עבורו כמאמן על המגרש ויחד עם חאבייר דירסאו נתן לירוקים את האיזון המדהים אליו הצליחו להגיע כקבוצה. הנוכחות של הצוות הזה עשתה את החיים קלים גם לרפאל אולארה, שבשנתו הראשונה הפגין יכולת של בלם בינוני ולא הרבה יותר מזה, כשהמבחו האמיתי ניצב לפניו העונה. אמנם לוי הביא במקומו של טל את עבאס סואן, אבל המרחק בטכניקה והבנת המשחק בין השניים הוא כמו ההבדל בין אירוח משחק הגומלין מול ליברפול בבית או בחוץ. באשר לשאבייר אנדרסון, הדברים יתבהרו בהמשך.

במקום זנדברג המצוין, נחתו בקרית אליעזר מליקסון ומסודי. מליקסון נראה עדיין בוסר, כוכב שהוא תולדה של התקשורת. מסודי יכול להתגלות כבינגו, אבל דבר אחד יחרוץ את גורל שניהם, ויכול להיות את גורל חיפה כולה – היציבות והעמידה שלהם בלחץ המנטלי של חיפה והמשטר המקצועי של המערכת כולה. אם תוסיפו למשוואה את שלומי ארבייטמן, שהסבלנות והציפיות ממנו הולכים כרגע ביחס הפוך זה לזה, קיבלתם חיפה שונה מזו של השנים האחרונות – פחות מאוזנת, פחות ממושמעת ופחות יציבה, עם הרבה יותר סימני שאלה, חוסר נסיון והיעדר מנהיגות (במיוחד עם בנאדו יעזוב).

למרות כל הסיבות הללו, חיפה תמשיך לרוץ בצמרת. הצעירים המוכשרים שקיבלו דקות בעונה החולפת יעשו את הקפיצה, את הפירות מדקל קינן תרוויח חיפה במהלך העונה ולבטח בזו שתבוא אחריה, ושלישית הזרים בוקולי-דירסאו- קולאוטי, היא עדיין הטובה בליגה. חיפה תמשיך להיות סולידית, אולי פחות טובה, אבל נפילה חדה לא צפויה להגיע. איך הכל יגמר? נראה שהפתרונות נמצאים בבית וגן.