כשפיני לובש אדום

בשנים האחרונות חלקים מסוימים בתקשורת השמאלנית המגויסת ביטאו את התסכול שמאפיין אותם - כאוהדי הפועל תל אביב, כמובן – על ידי ביקורת שלוחת רסן על מאמנה לשעבר של מכבי תל אביב, הצדיק פיני גרשון. קראו לו גזען, ולא הבינו שסיפור המוקה היה רק בדיחה. אמרו שהוא שחצן, אבל הוא פשוט אמר את מה שהוא חשב, בלי להפריח קלישאות. קבוצות זעמו על הזלזול שלו, אך מה לעשות שהוא ומכבי היו הכי טובים, זו עובדה. התקוממו על ניכוסו של השוכן במרומים לטובתם של שוכני יד אליהו והפיכתו לבן ערובה של עובד אלילים פופוליסטי, אבל גרשון הוא בסך הכל יהודי טוב שמנסה להפיץ קצת יהדות. השתוממו על ההיגיון שבוויתור על נסיעה ואימון בשבת, מול דיבור למיקרופון במסיבת עיתונאים, אבל למה להתקטנן. תפסיקו לחפש דברים להתלונן עליהם, תלמדו לפרגן. שחקנים נעלבו מהיחס שלו, אבל הם לא הבינו – זה פשוט פיני שמתנהג כמו פיני.

נכון, כשגרשון אימן בהפועל גליל עליון וירושלים ראו בו אויב המדינה הצהובה, מי שגנב מהם אליפות וגביע שרשומים על שמם בטאבו, ולא שכח לזרות מלוא חופן המלח עמוק עמוק בתוך הפצעים הפתוחים. אבל ברגע שערק לצד השני של המתרס, שכחו לו הכל. כי למה להתלונן? למה לא לפרגן? הוא מביא שמחה לעם ישראל, מאות אלפים לפארק הירקון, מיליונים למקלטי הטלוויזיה, ראשי ממשלה מתקשרים אליו כל שנה, הוא מביא כבוד למדינה. זה פשוט פיני שמתנהג כמו פיני.

בקיץ ארז היהודי החביב והטוב את הפקלאות, ונסע ליוון. כרגע נראה שהוא שוב יהיה בפיינל פור, בעוד מעמדה של האימפריה הצהובה, אעפס, קצת מעורער. עכשיו, אומר לעצמו גרשון, נגלה מי היה החתיכה החשובה ביותר בפאזל של שלושה תארים אירופאיים. הכישלון של מכבי יהיה ההצלחה שלו, וההצלחה של אולימפיאקוס תהיה הכישלון של מכבי. אמנם הוא אמר עד לאחרונה שבכוונתו לפרוש, אבל גם שלח רמזים עבים שהוא מוכן להישאר בעבור המחיר והג'וב הנכונים. החבר'ה מרחוב הירקון לא רצו להקשיב, והמשיכו הלאה, ועכשיו הם עוד יצטערו על כך. הוא עוד יזכיר להם איך זה מרגיש כשפיני מתנהג כמו פיני, רק מהצד השני.

ופיני, כמו פיני, התחיל לעשות כל מה שהוא יכול ויודע, מבלי לבחול שום אמצעי, כדי להשיג את מבוקשו. כי זה מה שווינרים אמיתים עושים. ממרום מושבו בפיראוס, לקח עמו הפטריוט הגדול את כל הצוות המקצועי של השנים האחרונות; דאג שמאצ'יאוסקאס לא ינחת בטעות בישראל; ניצל את המידע שמכבי אספה במשך כמה שנים עם אלכס אקר כדי להציע לו יותר כסף ופחות טילים על הראש; וניסה לוודא הריגה עם הצעה לטל בורשטיין, שחקן שדעתו על מאמנו לשעבר כנראה דומה לזו של ראשי מכבי תל אביב.

ופתאום, הפלא ופלא, האוהדים הצהובים כועסים. מה זה כועסים – זועמים. הם קוראים לו בשמות, מקללים, מגדפים, לא יודעים את נפשם מרוב גועל (בוואלה! ספורט חוסכים מכם את הטוקבקים הללו). מדברים על בגידה, על שקרים, על צביעות, על כך שהפך את עורו, שמכר את הערכים שלו בעבור נזיד עדשים. כל זאת יכול היה להיות עצוב, אלמלא היה כל כך משעשע. כשגרשון בצד שלך החיים יפים, הציפורים מחייכות, והיריבים הם סתם ג'וקים קטנים שמנסים להפריע לעמוד על פסגת עולם הכדורסל. כשהוא בצד השני זה נעים פחות. סביר להניח, אם כן, שהכעס שמכוון כלפי המאמן הטוב באירופה בעצם מופנה פנימה. כי פיני לא השתנה, לא שיקר ולא רימה, הוא תמיד היה בדיוק אותו פיני, זה של המוקה וההרגשה של יהודי בארץ מוסלמית כשהוא מגיע למלחה.

אם הוא ישיג את התואר בפיינל פור שיתקיים באתונה, גם העונה הזאת תסתיים בשיחת טלפון של ראש הממשלה למאמן שהכל חפצים ביקרו, אבל במקום אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט, קוסטס קראמנליס יהיה בצד השני של הקו. הוא יודה למאמן השמנמן על השמחה שהביא לעם היווני, ופיני יקטע אותו במהירות כדי להבהיר שכאן ביוון יש גם ליגה קשה, יריבות אימתניות, פלייאוף מותח. ואז הוא יגיד בחן המוכר, או אולי באיזו קריצה חמודה, שזו לא ליגה מלאה בקבוצות בשני שקל כמו נהריה, חיפה/רמה"ש או גבעת שמואל. ביוון, הוא יוסיף, לאליפות יש באמת משמעות. האוהדים הצהובים שוב ידברו על סכין בגב האומה, אבל ישכחו לציין שהאיש שמסובב אותה היה אלילם עד לאחרונה. זה פשוט פיני שמתנהג כמו פיני.