השורש הכי משומש במדורי הספורט בין יוני לאוקטובר הוא ח.ת.ם. בלקסיקון של עונת המלפפונים לא אומרים שיסאייטיס ישחק בעונה הקרובה במכבי, אלא שהוא חתם בה לשלוש שנים. הז'רגון לא השתנה, אבל המציאות כן: בקיץ הנוכחי, יותר מאי פעם, התברר שלפעולת החתימה אין כמעט שום ערך.
לספאחיה היה חוזה חתום בריטאס וילנה, אבל הוא יאמן במכבי: תחתיו יאמן באלופת ליטא דרוקר, למרות שחתם יומיים קודם בפניוניוס. לפארקר היה חוזה חתום במכבי, בלי שום אופציית יציאה, אבל הוא יצא ממנו בכל זאת לטורונטו. בלאט אמנם נשאר בטרוויזו כי יש לו חוזה, אבל בקיץ שעבר הוא חתך חוזה חתום בסט. פטרסבורג. זה קרה, אגב, אחרי שבנטון איבדה את מסינה, שהתיר חוזה חתום והלך לצסק"א.
אז מה כל זה אומר? שבאורח פרדוקסלי מעט, דווקא בעידן שבו שחקנים, מאמנים ויושבי ראש מוקפים בפמליה של סוכנים ועורכי דין, לניירת המשפטית אין ערך של ממש. ברגע שנכנס לזירה גורם שמציע כסף ואתגר גדולים יותר, כללי המשחק משתנים. אי אפשר לתכנן שום דבר לטווח ארוך, ומונחים כמו בניית קבוצה - שגם ככה כמעט התרוקנו מתוכן - הופכים לבדיחה של ממש.
מצד שני, אפשר לראות בזה ניצחון מסוים של רוח הספורט. אפילו מכבי ת"א החמוצה הודיעה שהיא לא נוהגת להכריח שחקנים לשחק אצלה, ולא תעמוד בדרכו של פארקר להגשים את חלום החזרה ל-NBA, ואם מזרחי מכיר בכך שיש חלומות בכדורסל - דיינו.
עפולה לליגת העל
אם הפועל חולון לא תעמיד קבוצה לליגת העל, המחליפה שלה חייבת להיות הפועל עפולה. במנהלת כבר נשמעו קולות שמדברים על השארת רמת גן, אומרים שזה כתוב בתקנון. תקנון או לא, אם עפולה לא תעלה זה שילוב של טמטום וחוסר רוח ספורטיבית. ר"ג ירדה ליגה פעמיים בשנים האחרונות, יש לה קהל בדוחק וכסף במשורה, וגוש דן גם ככה עמוס בקבוצות. עפולה איבדה את כרטיס העליה עם שלשה משוגעת על הבאזר. יש לה בית חם, עירייה תומכת ואוהדים שמשתוקקים להחזיר את העמק למפת הכדורסל. אסור לוותר עליהם, אבל למה כבר אפשר לצפות ממנהלת הליגה, אנשים שמשוכנעים שהפיינל פור היה הצלחה מסחררת?