יום אחרי זכייתה של איטליה בגביע העולמי, רוב כותרות העיתונים עסקו בזינדין זידאן ובנגיחה שלו במרקו מטראצי.
באיטליה חגגו, כמובן, אליפות עולם רביעית. ה"גאזטה דלו ספורט" הכריז: "אלופי העולם", ובכותרת משנית כתב: "הניצחון בברלין. איטליה היא אלופת העולם. רק לכתוב את זה גורם לצמרמורת בכל הגוף", והמשיך: "בלילה ההוא במדריד ננדו מרטליני זעק בקול שבור לתוך המיקרופונים 'איטליה אלופת העולם בפעם השלישית'. הנס חזר שוב 24 שנים אחר כך, הפעם תחת שמי ברלין. איטליה סבלה במשך 120 דקות מול השד הצרפתי, אבל קיבלה את הפרס. אלופים, אדוני העולם".
ה"קוריירה דלו ספורט" בירך: "תודה", והוסיף: "ניצחון בפנדלים, כל המדינה באופוריה. ליפי ניצח את צרפת בברלין, חיכינו מאז 1982".
הכותרת של ה"טוטוספורט" הייתה דומה: "תודה, אזורי".
"הפן של זידאן שהעולם שכח"
העיתונות הצרפתית לקחה קשה את ההפסד. הל'אקיפ ספד: "החלום הגיע לסיום. זה לא היה גמר פנטסטי, אבל הוא היה יוצא מן הכלל. למשחק היה סיום דרמטי. למה? כי הוא הסתיים בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים. הוא היה יוצא דופן כי זינדין זידאן סיים בו את הקריירה בצורה שלא מייצגת אותה. יוצא דופן כי זידאן, שהיה הגיבור המוקדם עם שער מפנדל, היה גם הגיבור הטראגי אחר כך עם הכרטיס האדום ה-14 בקריירה שלו. הפשע שלו: נגיחה בחזהו של מרקו מטראצי. האיטלקי בודאי העליב אותו ופגע בכבודו, וספג את התגובה הלא נעימה. היה זה פן מהאישיות של זידאן, אותו העולם שכח".
הל'אקיפ הוסיף עקיצה בכיוונו של זיזו: "צרפת החמיצה מספר הזדמנויות. בדקה ה-104 בופון המצוין עצר את הכדור אחרי שזידאן נגח בדבר הנכון, בכדור. ליליאן תוראם בכה, יתכן שגם זידאן. הוא לא הגיע לקחת את מדליית הכסף שלו. הוא נעלם".
ה"לה פריזיאן" קרא בכותרתו "ההתפרקות של זידאן". אחר הסביר העיתון: "סיפורי האהבה הגדולים ביותר נגמרים ללא סוף טוב. שער, כרטיס אדום. הרי ההבדל בין פסטיבל לבזבוז ענק. המחשבות מטרידות. איך הוא יכול היה להגיד שלום בצורה כזאת? למה הוא הגיב בצורה כל כך טיפשית לפרובוקציות של מטראצי? הירידה שלו במדרגות האצטדיון בברלין, פרישה כזו מכדורגל לא מתאימה לו".
ה"לה פריזיאן" המשיך לקונן: "ההתחלה הייתה טובה. זיזו כבש את השער הכי משוגע שלו במונדיאל הנוכחי. הוא רצה להשאיר את החותם שלו במשחק הפרידה ובעט פנדל מסוכן אבל יפהפה. ברגעים האלו של המשחק, זידאן חי בחלום, בחלום הפרטי שלו".
"דומנק אשם"
גם בעיתונות העולמית, התקרית של זינדין זידאן משכה את רוב האש. רוב סמית', פובליציסט של ה"גארדיאן" לא האשים רק את הכוכב: "זידאן היה בושה וחרפה, אבל דומנק הוא זה שהפסיד לצרפת את המשחק".
סמית' הסביר: "הכותרות ידברו על זידאן ועל ההתנהגות האלימה שלו. אלא שכשזה מגיע ל'ביצים', לדומנק לא היו כאלו. מהמחצית צרפת שלטה במגרש, אבל היא המשיכה לשחק בפחדנות, לא לקחה את הסיכונים שיכלו להכריע את המשחק לפני שהוא יגיע לפנדלים. ביורו 2000 המצב היה דומה, אלא שאז צרפת הייתה יותר צעירה ורעבה, הריחה את הלך הרוח של המשחק, ולאמר הכניס את פירס וטרזגה, שהכריע את המשחק. עוד לפני זה, וילטורד, מחליף נוסף, כבש ושלח את המשחק להארכה".
סמית' המשיך: "אפשר לקשר את הזהירות של דומנק לתיסכול של זידאן מכך שצרפת לא מביאה לידי ביטוי את היתרון שלה במגרש. זידאן בער מבפנים, למרות שזה לא תירוץ להתנהגות שלו. עם קצת יותר עירנות של דומנק, הסיפור שלו ושל זידאן לא היה נגמר בצורה כל כך רעה".
הכותרת של ה"טיימס" הייתה: "בלי אם או אבל, איטליה אלופה". מאט דיקינסון מהעיתון הבריטי הוסיף: "גמר המונדיאל ה-18 יזכר תמיד בגלל פעולה עצובה ומבישה של שחקן גדול. שחקניו של מרצ'לו ליפי זכו בגביע אבל הראש לא הפסיק לחשוב על הקריסה המנטלית של זינדין זידאן. הוא בודאי ישב בזמן שהמשחק הוכרע בפנדלים, חשב על הקריירה שלו, והתחרט על המעשה שלו. זה היה הגמר השני בהיסטוריה שהוכרע בפנדלים, אבל יותר משידברו על פאביו גרוסו ועל הבעיטות עצמן, ידברו במשך שנים על האיש שלא היה שם".