לא עוברים תאוריה

המרדף שלנו אחרי תיאוריות אקדמיות למשחק הכי מקרי בעולם, הוא לרוב מאולץ ומלאכותי. תחזרו שנייה לסיפורים ממונדיאל 2002 על צמצום הפערים בכדורגל העולמי, תצמידו אליהם את הנבחרות שעלו לשלבים המכריעים במונדיאל 2006, ותבינו עד כמה העניין יכול להיות מגוחך. פשוט יותר: נסו למצוא הסבר רציונאלי לפער ביכולת של נבחרת צרפת במוקדמות המונדיאל ובשלב הבתים, למה שקרה לחבורה של ריימונד דומנק בשלב הנוק אאוט. אין. גם העיתונאים הצרפתים מגמגמים כאשר מעמידים בפניהם את החידה הזאת: הרי מדובר באותם שחקנים, אותו הרכב, אותו מאמן, אותן בעיות.

מקריות, שנעזרת במומנטום מקרי ומזל מקרי - אין תשובה טובה יותר לשאלה מדוע צרפת תשחק בגמר גביע העולם ולא גרמניה או ארגנטינה, למשל. מסיבת העיתונאים של דומנק לקראת משחק חייו מלמדת על כך לא מעט. כאן, למרות גודל המעמד, לא תוכלו למצוא אווירה חגיגית, שאלות חגיגות, תשובות חגיגות, אלא התבוססות חוזרת בבוץ הישן. עוד שאלה על האווירה המעט עכורה בנבחרת, עוד שאלה על מעמד המאמן במקרה של הפסד, חוסר הפרגון לעבודתו ושאר הדברים שכבר קראתם במהלך הטורניר ואין סיבה להלאות אתכם בהם שוב.

גם שפת גופו של דומנק לא רומזת כי מחר הוא יהיה על הקווים בגמר הגביע העולמי. המאמן המיוסר מעט והלא מגולח, מתעקש לא להביט לאף עיתונאי צרפתי בעיניים כאשר הוא מדבר ומדגיש לא פעם כמה הוא ממהר, כלומר מסתייג מהכתבים. בעוד יריבו, מרצ'לו ליפי, נשאר אחרי מסיבת העיתונאים הרשמית לענות בארבע עיניים לאחרון העיתונאים, דומנק זורק " נו, זאת שאלה אחרונה?", ונעלם כלא היה. לפני כן הוא מקפיד לציין פעמים כי הוא "לא קורא מה שכותבים עליו, ושהוא "לא נעלב", אבל מיד מסגיר את עצמו כמו כל מאמן ישראלי: "תוקפים אותי מסיבות אישיות, וזאת לא עיתונאות". כנראה שהוא בכל זאת קורא.

באותם רגעים, כששדר "קאנאל פלוס" שוב משסה בו את שאלותיו, דווקא עכשיו, ניתן היה לחוש חמלה מסוימת כלפי דומנק. הרי הוא יודע כי אם מחר צרפת תניף את הגביע, עדיין הפרק שיישמר לו בספרי ההיסטוריה יהיה קטן עד שולי. המילה "מקרי" תופיע כמעט בכל שורה.

מי מאיתנו לא עבר את זה. השבוע האחרון בצבא, בעבודה, בתיכון. מי מאיתנו לא חיפף, לא עיגל פינות, לא אמר שהוא חולה או לא לקח סופ"ש ארוך? לא זידאן. ביום שבת, 18.30 שעון גרמניה, במגרש שלצד האצטדיון האולימפי בברלין, קיים גדול השחקנים מאז מראדונה את האימון האחרון וההיסטורי שלו, כאילו לפני חודש הוא עלה לבוגרים בקאן.

גם כשמדובר באימון המסכם לגמר הגביע העולמי, זידאן יכול היה להרשות לעצמו לזייף בתרגילים האינפנטיליים ההתחלתיים, אבל כנראה שרעב חדש ניצת בו בעקבות ההצלחות האחרונות של הנבחרת הצרפתית. אחרת איך אפשר להסביר את התחרותיות שלו, כשהוא ועוד שישה מחבריו משחקים אחד באמצע. זיזו מסרב להיפסל, מתעקש להפתיע את הגולם במעגל ולמנוע ממנו לגעת בכדור, וגם כאשר הוא נופל קורבן למסירה רעה של לואיס סאהה ונתפס, הוא נכנס לאמצע בחיוך כמו שחקן נוער.

פתאום גם יש לו כוח להקשיב לדומנק, שנוא נפשו, בתדריך שלפני האימון. תיירי הנרי מביט ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה, בועט בדשא, רק שייגמר ודומנק ישתוק כבר, אבל זיזו לא מוריד את העיניים והאוזניים ממאמנו. כשהכל מסתיים, הוא מוביל את חבורת הרצים יחד עם ריברי, וילטורד, תוראם וסילסבטרה, שרצו כנראה להיות לידו באימון האחרון. מאמן הכושר דורש להצמיד את העקבים לישבן, אחר כך את הברכיים לבטן, לעשות תנועות מעגליות עם הידיים, וזיזו נהנה מכל רגע. מרטיב את הקרחת הלוהטת במים קרים ומושך את הרגע. ביום שני אין לו כבר אימון שחרור, הוא מזדכה על האימונית האלגנטית שנתן לו האפסנאי הצרפתי ועולה על חולצת הוואי פרחונית ומכנסי ברמודה מזעזעים.

אם לשפוט לפי אותן מתיחות אחרונות של זיזו, ההנאה המחודשת כיוונה אותו למטרה והוציאה ממנו את הכוחות המעטים שנותרו בו, בתום שנה איומה בריאל מדריד. ייתכן מאוד גם כי האובססיה הכללית להיפרד כמו שצריך מזיזו, היא הסיבה לאיחוד הזמני במחנה הצרפתי. הכתבים הצרפתים לא מבינים מדוע זיזו לא מדבר איתם מאז המשחק מול שוויץ, כמו איזה שחקן צעיר ופגוע. הסיבה היא שככל הנראה גם עכשיו, כמו באימון, הוא מרגיש עדיין צורך להוכיח משהו לעצמו ולאחרים.

לאיש שישאיר על גופו של זיזו את צלקת הכדורגל האחרונה, קוראים כנראה ג'נארו גאטוסו, שישמור על קשר הציר הצרפתי. אם איטליה תזכה בסוף בגביע העולמי, סיפורו של גאטוסו יהיה הפיקנטי מכולם: שחקן שקם מהספסל בגלל הרחקה של חברו (דניאלה דה רוסי) והופך לאחד המצטיינים במונדיאל. ערב הגמר שיתף גאטוסו את הכתבים האיטלקים במסע הניצחון שהוא עבר על כתפי אביו ברחובות הצוהלים, כשאיטליה זכתה במונדיאל 1982, והכניס את כולם לסלון ילדותו, שם נערכה מסיבת האליפות המשפחתית ההיא. משפחת גאטוסו מתכננת הפעם לסגור מעגל ולערוך את המסיבה השנייה בברלין, שוב עם ג'נארו על הכתפיים.

לקראת המשימה הגדולה שלו מול זיזו, ג'נארו נצמד לאסטרטגיה האיטלקית ושפך על הגאון הצרפתי מחמאות, מחמאות ועוד קצת מחמאות. אולי זה ירדים את זיזו. אבל תהיו בטוחים שאת העבודה הסיזיפית, לעיתים המלוכלכת ולרוב יעילה, שהוא עשה על באלאק, גאטוסו יבצע על זיזו באותה החומרה. במקרה שקנאבארו יניף את הגביע, גאטוסו הוא מועמד חזק לתפקיד השחקן המצטיין של הגמר והסינדרלה של המונדיאל.

אם גאטוסו יהיה ביום ראשון בלילה הסינדרלה, פאביו קנאבארו ייבחר כנראה לשחקן המצטיין של המונדיאל, ועוד בהופעה המאה שלו במדי נבחרת איטליה. אין שחקן שמקפל בתוכו את הסיפור של נבחרת איטליה במונדיאל הזה יותר מקאנאברו, אחד מגיבוריה הראשיים של פרשת השחיתות. אם בתחילת הטורניר עלה מתוצאות סקר שנערך באיטליה כי מרבית הציבור דורש מקנבארו לוותר על סרט הקפטן, בעקבות מעורבותו בשערוריה, היום כבר אין כמעט איטלקים שרואים בו כתם על החולצה הכחולה.

הבלם מדרום איטליה, מקור הגאווה של נאפולי, שהפך לגיבור של הצפון השחצן כאחד ממנהיגיה של נבחרת איטליה, חייב את השיפור המקצועי והמנטלי שלו לאיש אחד: לא מרצ'לו ליפי, אלא פאביו קאפלו, מאמנו ביובה. האיטלקים זוכרים לטובה את קנאבארו של לפני יובנטוס, זה שבמונדיאל 1998 שיתק את טורה אנדרה פלו הגבוה ממנו ב-30 סנטימנטרים, אבל ביובה, תחת קאפלו, קיבל הבלם הדרומי את היסודות המנטליים שמאפשרים לו להפוך לאלוף עולם, ולהתמודד מדי יום עם החדשות הרעות שמגיעות מהמשפט ברומא.

קנאבארו ממשיך לנצח חלוצים גבוהים ממנו בקרבות אוויר, גם כשהוא יודע כי בתום המונדיאל קבוצתו תרד ליגה והוא יהיה חייב למצוא אכסנייה חדשה במקום הבית החם בו הוא פרח בשנתיים האחרונות. הטיימינג שלו בחילוצי הכדור ממשיך להיות חד ומדויק, גם כשגורלו המקצועי לוט בערפל וגם כשתוצאות המשפט ברומא עדיין לא ידועות. תיירי הנרי, תיזהר.

הגמר יהיה גם המשחק האחרון של קנאבארו במדי נבחרת איטליה, לא רק של זידאן. בסיומו אחד מהשניים יהיה כוכב המונדיאל. בתום חצי הגמר מול גרמניה צעק בלם יובה לחבריו בחדר ההלבשה כי הוא "רצה להביא לכאן שתי פיצות", זכר להשוואה בין הנבחרת למאכל הלאומי בתקשורת הגרמנית, וקנה את לב האומה הנעלבת. אחד האנשים הכי מושמצים בספורט האיטלקי, שלא התבייש להודות בחברות עם מוג'י המושחת, יכול להשלים את המשימה בתום הגמר.