אל תגעו לי במונדיאל

זה התחיל אחרי כמה משחקי שמינית הגמר, אבל ההרשמה עדיין לא נסגרה. היא תישאר פתוחה עד ה-10 ביולי, יום לאחר גמר המונדיאל. זה הגיע, זה כאן, תחרות "מלך הקיטורים" בעיצומה. כן, כך נראית תקשורת הספורט שלנו בערך מאז הסתיים שלב הבתים בגביע העולמי. כל אתר, ערוץ, או עיתון מקפיד להתחרות ביריביו ולהיכנס חזק יותר במונדיאל. אריה מליניאק עשה את זה בהתרווחות מוגזמת על הספה ובתזכורת קבועה לכל הצופים ש"המחצית הזו כמעט הרדימה אותי". מפיקי ערוץ 10 התקנאו באולפן ספורט 1 וגייסו את טובי המוחות לקבוצה אחת באולפן שקוף, שמזריק לצופה מדי שתי דקות משפט בסגנון "אז מה? בגמר נראה כדורגל יותר טוב?". התקשורת הפכה אובססיבית בקשר לכמות השערים המועטה, בוגרי חוגים לסטטיסטיקה מנופפים במספרים וטוענים בפני כל מי שרוצה או לא רוצה לדעת, ששתיים פסיק שלוש זה גרוע כמעט כמו מונדיאל 1990. כולם ביחד לא יכולים להסביר למה כמות הצופים במונדיאל עולה מדי ארבע שנים, על אף שהשחקן המצטיין בטורניר הוא פאביו קנבארו.

בזמן שכל העולם חוגג, יושבת המדינה שלא הוזמנה למסיבה, משמיצה את שוויץ וצרפת שלא ניצחו אותנו במוקדמות, ומסבירה למה לאמריקאים בכלל לא מגיע להיות שם. אין פסול, כמובן, בפרשנות עניינית. כשהניגוח הופך לטרנד, זה מוגזם, מביך ובעיקר משעמם וחוזר על עצמו. לא טוב לכם? אל תראו. רוצים ספורט ברמה גבוהה? חכו לליגת האלופות, לארסנל ולצ'לסי נטולות השחקנים האנגלים. תמתינו בסבלנות לימי חמישי ביד אליהו ובערוץ הממלכתי, לקבוצה של המדינה. המדינה ה-51 של ארצות הברית.

המונדיאל לא יגיע לעולם לרמת הכדורגל המשוחקת בליגת האלופות, וגם לא בליגות הבכירות באירופה. בלא מעט טורנירים בשנים האחרונות, מאמנים דוגלים בשיטת מלחמת החפירות. מעבים מרכז שדה, מונעים מהמגינים לתקוף. אלה מאמנים שמביאים את הנבחרות שלהם לשיא של ריכוז ומתח חיובי במשך כחודש, ומטמיעים בהם עד תום את הדרישות שלהם, כשהקבוצה והקבוצתיות מעל הכל, וכמות הטעויות יורדת לאיזור האפס. ככה יוון לקחה את היורו, ככה חוס הידינק עשה את שמו העולמי, וסקולארי הוא מממציאי השיטה. אז נכון, הרשתות זזות פחות, ואין כמעט כוכבים אינדווידואלים, אבל המונדיאל מרגש מתמיד.

חסרים סיפורים מגרמניה? חסרות תמונות? אצטדיונים מרשימים ומלאים, עשרות אלפי אוהדים שליוו 32 נבחרות, פסטיבלים בכל מרכז עירוני, כמות מינימלית של אלימות, ואלו רק המתאבנים. תתלוננו על כמות השערים, אבל אני אסכים רק אחרי שתספרו לי היכן אוכל לראות את ז'וניניו מתייפח מהתרגשות בזמן השמעת ההמנון הברזילאי ואחרי שתגידו לי על איזו במת כדורגל מרכזית אוכל שוב להיתקל בדרמה קומית כמו זו של נבחרת טוגו על שלל מאמניה ושביתותיה.

הבלגאן חגג כששניים מכוכבי העתיד, ווין רוני וכריסטיאנו רונאלדו, שבמשך מרבית ימי השנה מתקלחים זה לצד זה בחדר ההלבשה של מנצ'סטר יונייטד, כמעט הלכו מכות. לעומת זאת, הרומנטיקה פרחה כשאנדריי שבצ'נקו ניחם את חברו למילאן ויריבו במונדיאל, יוהאן פוגל, אחרי שאוקראינה הדיחה את שוויץ. ראינו את שבצ'נקו והקהל האיטלקי בפרידה מרגשת, אחרי רבע גמר חד צדדי. זכינו למחוות מרגשות כמו הקדשת הניצחון האיטלקי ברבע הגמר לג'אנלוקה פסוטו האובדני, שקפץ אל מותו אך מצא רק פציעה. שמענו שהתיירים האנגלים יחרימו את היעד המועדף העונה לשם פורטוגל, בעקבות ההפסד לרבע הגמר.

ראינו רק שער אחד במשחק בין פורטוגל להולנד, אבל נהנינו מכל שנייה במלחמה עקובה מדם, שלא הייתה מביישת את יורדי הים של שתי המדינות הקולוניאליסטיות. ראינו את פטר צ'ך מבקש לא לתת צהוב לשחקן גאנה, לאחר שזה לא שמע את השריקה ובעיט לשער. ראינו את הגלאקטיקוס הכושלים מריאל מדריד, רונאלדו, בקהאם, פיגו וזידאן, מובילים את נבחרותיהם לפחות עד רבע הגמר. את השניים האחרונים, בטורניר האחרון שלהם, ראה כל העולם ברגע מרגש של החלפת חולצות וחיבוק ממושך אחרי משחק חצי הגמר. והיו בגרמניה עוד אינספור סיפורים וגם דגלים, הימנונים וגאווה לאומית בצורה הכי חיובית שלה. ומי אמר שאין יותר סמלים בכדורגל? אולי שמעון גרשון ירק לאוהדי הפועל בפרצוף, אבל במונדיאל הסמלים יכולים רק לפרוש, לא לעבור קבוצה.

לפני מספר ימים חשפה פיפ"א מספרים שמצביעים על התעניינות וצפיית שיא במונדיאל, כולל פרט מעניין לפיו 38 אחוזים מהצופים הן צופות. עוד סופר באותה מסיבת עיתונאים, כי המדינה היחידה מתוך 207 החברות בהתאחדות העולמית שלא משדרת את המונדיאל, היא טורקמניסטן. בעוד ארבע שנים, מומלץ לכל מקטרגי המונדיאל לנסוע לשם, או סתם לסגור את מקלט הטלוויזיה.