מונדיאל בלי אלופה

1. שנייה לפני שהחוויות שלנו מגמר מונדיאל 2006 יהפכו לזכרונות, טרם נמצאה בגרמניה אלופת עולם אמיתית, גאה, מרשימה, דורסת, וגם משחק גמר גדול של אחת משתי הפינאליסטיות לא ישנה את התחושה המעיקה הזאת. כל נבחרת שמניפה בתום מסע מפרך שכזה את הגביע ראויה לתואר, אבל הסטייל שאפיין את אלופות העולם מהעבר חסר הפעם. שתי הפיינאלסטיות אינן מתקרבות בעוצמה שלהן לאיטליה 1982, ארגנטינה 1986, גרמניה 1990 וגם לא לברזיל מהמונדיאל המצועצע במזרח הרחוק.

פיפ"א היתה מודעת יותר מכולם לנורה האדומה שנדלקה כבר במונדיאל 2002. זה ניכר היטב במכבש שהיא הפעילה בשלושת השבועות האחרונים על התודעה של הצופים בגרמניה ובעולם, כדי שהרגעים ממונדיאל 2006 יחרטו בכוח לצד אלה מגרמניה 1974, כאילו השושלת נמשכת ואין שום שינוי בין הדור העכשווי לאבות המייסדים. בכל מקום שתלך תפגוש מסך שידאג להזכיר לך בצורה כלשהי באיזה מונדיאל גדול אתה נמצא, כשגם תעשיית המזכרות מסביב לאצטדיונים, אותה מנהלת לרוב פיפ"א, טועמת מסיר הבשר. בתום שלב שמינית הגמר, החלק השני והחלש יותר של הטורניר, מיהר אפילו ספ בלאטר להצהיר בתקשורת הגרמנית כי "המונדיאל הזה הוא הגדול בהיסטוריה", לחץ מתון שלא הצליח בינתיים לקבל אחיזה במציאות בכל הקשור לכדורגל נטו. חשוב לומר זאת, לפני שההשוואות ההיסטוריות והגעגוע שיגיחו מיד בתום הגמר יקשרו בין הזוכה בברלין לאחיותיה היפות יותר מפעם.

מי שאינו מסכים, מומלץ שיציג קודם כראייה משחק אחד גדול של איטליה במונדיאל הזה, שמתקרב בעוצמה המנצחת שלו לרבע הגמר מול ברזיל ב-1982 או לגמר נגד גרמניה באותה שנה. הדרמה מול גרמניה בהארכה של חצי הגמר מיום שלישי אינה אליבי מספק, במיוחד כאשר זוכרים את הבינוניות בשלב הבתים, השוד מול אוסטרליה בשמינית והיריבה הקלה, אוקראינה, ברבע הגמר. יותר מזה: איזה שחקן גדול איטליה ניפקה לנו במונדיאל הזה? גאטוסו? נהדר, אבל עדיין חסר משהו. פירלו? מרשים, אבל לא מספיק. קנבארו? כנראה שהוא המצטיין, אבל מה זה אומר על אלופת העולם הפוטנציאלית, אם הכוכב שלה הוא בלם שמצטיין בתיקולים, בקרבות אוויר, סגירה אלכסונית ושמירה הרמטית על השער? אם פניו של קנאברו יהיו פני המונדיאל הזה ביום ראשון בלילה, איך הם ייראו לצד רונאלדו וריבאלדו ב-2002, זידאן ב-1998, רומאריו ב-1994, מראדונה, רוסי, קמפס ופלה?

זיזו כמובן יהיה הרבה יותר סקסי בתפקיד הזה, אבל אם מקלפים את האהבה לגאון הצרפתי והמיני-אובססיה העולמית להיפרד ממנו עם גביע מוזהב, מגלים שהוא לא הותיר חותמת מקצועית גדולה מדי על הטורניר. פה ושם כמה הבלחות מהמאסטרו מפעם, לא מספיק בשביל להיחשב לשחקן שהביא גביע עולמי לנבחרת שלו. גם במקרה של זכייה צרפתית, עיקר הקרדיט מגיע לחלק האחורי של הקישור וההגנה, אחר כך לתיירי הנרי ופרנק ריברי. בשל אותה מגמה הגמר ביום ראשון גם נראה שקול כל כך, בלי פייבוריטית ברורה, שהקסימה אותנו לאורך כל הטורניר.

2. מונדיאל 2006 הוכיח מעל כל ספק כי הזוהר של ליגת האלופות, הרב-לאומיות, הגלובליזציה והנגישות הטלוויזיונית שלנו לכל הקבוצות המרהיבות בעולם, הקהו את הקסם של הנבחרות ומעמידות את המארגנת של הטורניר, שפעם נחשב לאיכותי בעולם, בפני בעיה. התוצאה, כאמור: הפעלת לחץ מסיבי על תודעת האוהדים ופימפום המסר: הכל נשאר אותו דבר. הסיפטום ללחץ: ההתבלטות של השחקנים הוותיקים, שהיכולת המעט מדרדרת שלהם מהקבוצות הספיקה לתהילת מונדיאל.

הלחץ של פיפ"א בא לידי ביטוי בגירויים החדשים והרבים שהיא מעמידה בפני ציי התקשורת שנמצא בגרמניה. חבורת מסחריות בוחרות את השחקן המצטיין, מסיבות עיתונאים יומיות, שטחים מעורבים לשחקנים וכתבים, גימיקים בלי סוף. כל אלו שמים לא מעט משקולות על רגלי השחקן האנושי. רק הוותיקים מסוגלים להסתדר עם זה.

אחד הגימיקים החדשים מקפל בתוכו את כל התופעה: בחירת השחקן הצעיר המצטיין של האליפות. רגע לפני שגומרים, מישהו יכול לומר מי זה והאם זה מגיע לו? מסי? לא. כריסטיאנו רונאלדו? הלוואי שלא. בקושי פודולסקי, אבל לא מספיק. הלחץ הענק, שנובע גם מהתמנון המפלצתי של התקשורת המודרנית ומועצם על-ידי פיפ"א, מונע מהרבה מאוד כישרונות צעירים להראות מה הם יודעים כבר עכשיו. כמו בליגה שלנו, הטאלנטים מושכים יותר מדי את התואר הבטחה, עקב תנאי המשחק החדשים, וחלקם קורסים בדרך.