רולטת רשת

שאול תפן הוא אדם משונה. טיפוס חשדן וזהיר, גופו צנום, תווי פניו עדינים ונאים וחזותו משדרת בעיקר: תעזבו אותי בשקט. בנוסף, שמיעתו לקויה באוזן שמאל. זה קרה בטירונות גולני. בזמן שתפן היה שקוע כולו בעולמות אחרים, כלומר, חישב כמה כסף ביזבז השבוע בשקם - הורו לו לפתע לזרוק את הרימון. עד לאותו רגע בכלל לא הבחין ברימון ששמו בידיו. "חוצפה שכזו", הירהר בזמן שזרק אותו, קרוב מדי, אולי כדי ללמד אותם לקח. המפקד השמנמן, מיכאל ציציננוב, שאג, "רוץ... מהר... לשכב..." תפן זינק לאחור ולמזלו נפל מאחורי אוהל. הפיצוץ רעם באוזניו, והיה נדמה לו שעלה לשמים ורכב על רעמים. למחרת זומן ללשכת המג"ד, קצ'קה, והלה הודיע לו, "תפן, אתה בחור נחמד, אבל גולני אתה לא". מאז הוא נזהר מסיכונים מיותרים.

את תפן הכרתי לאחר שנישא לאלכסנדרה. חברת ילדות. האמת שתמיד האמנתי שבסוף היא תתחתן אתי. היא העדיפה את תפן. "אנחנו דומים מדי..." טענה. אף פעם לא היינו קרובים, תפן ואני. הדבר היחיד שידעתי עליו זה שהוא אוהד שרוף של מכבי יפו. ועוד משהו: הוא לא מהבזבזנים. ממש לא.

יום אחד, בשלהי מאי, החלטתי מטעמים אידיאולוגיים לא להזמין את חבילת המונדיאל: צ'רלטון, קפיטליזם, הפרטה של משחק שבבעלות ההמונים וכו'. ביום המשחק בין ארגנטינה נגד סרביה ביקרתי את אלכסנדרה. תפן רבץ מול הטלוויזיה ושיחק בכפתורי השלט. הוא אוהב לפרוט עליו כמו על פסנתר. לפתע נעור בי יצר ההימור. זה לא עניין חדש. סבא אלברט ז"ל היה מהמר בעל מסורת עשירה בהפסדים, הבן שלו היה קלפן מצוין והנכד הוא נצר לשושלת גאה: מרוצי סוסים, מרוצי כלבים, בתי קזינו במונטה קרלו, ונציה, קטמנדו, לונדון, אטלנטיק סיטי, יריחו. "תפן, הסרבים האלה יהיו הפתעת המונדיאל, ארגנטינה זה בלוף", קבעתי. דקות ספורות לאחר מכן כבר צללנו לחשבון שלי באתר של הטוטו, "ווינר". סיכנו 200 שקל והימרנו על תיקו, על סרביה, ויותר מעשר קרנות. סכום הזכייה המשוער: 12,000. "זה היה שכר לימוד, אנחנו עוד נדפוק אותם", אמרתי לתפן בסוף הערב, אחרי שארגנטינה ניצחה 0:6. הוא מצדו הינהן בספקנות. אולי לא שמע.

מאז, שהיתי בבית התפנים ימים שלמים. הימרנו נגד ברזיל, נגד אנגליה, נגד ספרד, נגד גרמניה, בעד צרפת, בעד הנבחרות מאפריקה (שנינו מתנגדים בעקביות לאימפריאליזם). הגינו הימורים מבריקים: ארבעה גורמים שונים שחייבים להתרחש יחדיו - ניצחון, מספר קרנות, חילוף ראשון, מספר גולים, לפעמים הימרנו על התרחשויות בכמה משחקים שונים. בכל הימור סיכנו 200, כאשר התשואה היתה תמיד מעל 10,000. בהדרגה למדתי לחבב את תפן, להוקיר את חוש ההומור הפרוע שלו ואת הבחנותיו הפוליטיות המחודדות. אבל היה רק עניין קטן: כל הזמן הפסדנו.

ניסו שטקר, פסיכולוג קליני צעיר, בעל בלוג משגשג וחברו הטוב של תפן, היטיב להבין את העניין: "אתם מהמרים תמיד נגד ההיגיון". מיד פטרתי אותו כהפרעה לא רצויה. "עזבו את שטקר, הבן זונה הרי עבד עם השב"כ... אני מבין הימורים", הבהרתי לתפן ואלכסנדרה. "הימרתי בארבע יבשות והייתי שנתיים חלוץ מרכזי בהפועל ירושלים", התגאיתי. "אתם יודעים שדוד שלי פרשן כדורגל מבריק, תנו לבן אדם צ'אנס".

בשלב שמינית הגמר נדרש רענון מבני במתכונת ההימורים. גייסתי את אבא עוזי. הוא אחד שמבין בכדורגל. לקראת המשחק ברזיל-גאנה פקד אותי חיזיון: גאנה קורעת לברזיל את הצורה. תפן לא השתכנע, אבל קרס לשמע הטיעון המוסרי: הטבח שביצעו הברזילאים בגנאים במאה ה-18. אלכסנדרה אמנם הביטה בי בספקנות שעה שגוללתי באוזני תפן כיצד שרפו הברזילאים כפרים שלמים, שיחקו כדורגל בגולגולות נשים וילדים, רק בגלל קצת יהלומים, אולם תפן, מצדו, נרעש מהאכזריות הברזילאית, החליט שחייבים להמר על גאנה. גם עוזי, די משועשע, הצטרף להימור. הפסדנו. במשחק הולנד-פורטוגל הימרתי על פורטוגל. צדקתי גם לגבי התוצאה וגם לגבי מספר הקרנות, ההימור השלישי היה שפאולטה יבקיע גול. הוציאו אותו במחצית כי איזה אידיוט קיבל אדום. תפן ועוזי הודו שזה היה הימור מרתק. אלכסנדרה כלל לא זיכתה אותי במבט, ורק סיננה בקור: "שוב כמעט".

למחרת היום חזרתי לביתם ותיכננתי במרץ את ההימור על צרפת-ספרד. תפן ואני החלטנו שבמשחק הזה נשקיע. זה יהיה ההימור הגדול והאחרון.

לפתע התקשר אבא. "שמע אני רוצה להמר חזק על צרפת", התנשף.

"אולי במקום להתעסק בקשקושים תדבר עם החבר המופרע שלך, עוד שנייה הוא מחריב את עזה", עניתי בנוקשות. תפן הינהן בזעף.

"איזה חבר?" תמה אבי.

"איזה חבר?" צעקתי. "עמיר פרץ".

"לא מכיר אחד כזה", פסק. "שים צרפת פלוס שניים, יותר קרנות לספרד, ושהנרי שם גול".

על המשחק צרפת-ספרד הימרנו כמו מטורפים. האמנו שחזינו כל תסריט אפשרי. הימרנו שצרפת תנצח, יותר קרנות לספרד ושהנרי יבקיע (ההימור של עוזי). הימרנו שספרד תנצח, פרננדו טורס יבקיע, יותר קרנות לספרד, והחילוף הראשון של צרפת. הימרנו את אותו הימור בדיוק רק בלי החילוף הראשון. שמנו ספרד פלוס שתיים, טורס, ניצחון בקרנות וצהוב ראשון צרפת. שמנו תיקו, מעל שלושה שערים, מעל 12 קרנות. הימרנו נגד ההימור הקודם, הפוך, איבדנו כל היגיון.

"איך זה שאתה מהמר?" שאל תפן בזמן שהמתנו למשחק מרוטי עצבים.

שמע, תפן, בינינו, אתה הרי בחור פשוט. לכן אתה חושב שזה הכסף. אבל זו טעות נפוצה. כשאתה מתמכר להימור, לקצב הריגושים המסחרר, החיים בחוץ נראים כמו זיכרון רחוק. ההימור מכשף אותך, שולף אותך מעולמך. לכאורה, ההימור על משחק הכדורגל לא מומלץ לבעלי לב חלש. למעשה, הוא מקום של שקט, שלווה עילאית. עוצמתו מעלימה את שלל הטרדות המעייפות, מדוממת את ההמולה הרוחשת בתודעה, מדחיקה את הדיכאונות שרובצים עליך כשהלילה יורד. באותם רגעים, אינך מהרהר בדבר זולת המשחק. העולם החיצוני - על כל מורכבותו - נסוג לאחור והניצחון הוא דאגתך היחידה.

מהר מאוד הבנו שההימור ספרד פלוס שניים כבר לא יהיה. מהרגע שצרפת הובילה, קרסו כל ההימורים על ספרד. כשהנרי הוחלף, סימנו שכל ההימורים על צרפת פלוס גול של הנרי התאיידו. בשלב הזה האווירה היתה מאיימת. אלכסנדרה הודיעה שהיום זו הפעם האחרונה ומיד ננעלה בחדרה. לפתע אמר ניסו שטקר בזחיחות: "הזידאן הזה, שחקן גדול".

"הוא עגלה" התרגזתי, "גמר את הקריירה כשאתה עוד עזרת לשב"כ לשבור עצמות לילדים פלשתינאים".

"רוצה להתערב שהוא שם כאן גול", שאל והצית סיגריית מנטה דקיקה. נותרו עוד 25 דקות למשחק. "ברור שטקר.." נהמתי, "אני נותן לך פור, אני שם 150, אתה 100, יש לך בכלל 100 שקל?" הימרנו. בדקה ה-92 זידאן הבקיע גול יפה. שטקר החל לרקוד בסלון ונופף בזרועותיו לכל עבר. תפן הביט בי בחמלה. זה היה הרגע העצוב ביותר: תפן לעולם אינו חומל על איש. אפילו לא על הוריו. הסתלקתי משם. אלכסנדרה אפילו לא נפרדה לשלום.

כאשר אספתי את ליה, כבר היה אחרי אחת. שמענו את ה"Killers" ולא החלפנו מבט. "יודע משהו", לחשה, "אסור לך להפסיק, אני עדיין מאמינה בך.. בסוף זה יקרה". לא עניתי. הירהרתי כמה יפה האפלה לפעמים, כיצד היא אוספת אותנו אליה, מעלימה את תווי הפנים, את מבע העיניים, ואז אפילו השקר המחפיר ביותר משלהב בך הבזק של תקווה.

כל האירועים התרחשו במציאות. חלק מהשמות שונו. בעיקר כדי שהוריהם של תפן ואלכסנדרה יוכלו להסתובב במושבים שלהם מבלי להיתקל במבטי תוכחה ובוז.