וידויו של אוהד גרמניה

אחרי שגרמניה גברה על ארגנטינה ברבע הגמר לקול יבבות כל בית ישראל, החלטתי שהגיע הזמן לצאת למחות ולייצג מגזר אוכלוסיה שפופוליזם עבורו, במקרה הזה, הוא בגדר איבר בגוף שלא קיים.

לא פשוט להיות בעד הגרמנים. גם לי בתוך עצמי יש לפעמים הבזקים שקוראים לי לקפוץ מהעגלה, אחרי שנים של אהדה בסתר. ההתחבטויות שלי נובעות בעיקר מהשנאה המושרשת אצלנו לנבחרת הגרמנית, שמרבית שחקניה נולדו בשנות השבעים בואכה השמונים.

גם אני דור שלישי לניצולי שואה, גם אני ישבתי בטקסים בבית הספר כששמש הצהריים קופחת על ראשי, גם אני עדיין שומע את הסיפורים בכל פעם שאני קופץ לבקר בבית ברחוב ביאליק ברמת גן, וגם אני נסעתי לפולין בשביל לחוות את ההיסטוריה מקרוב. אבל החיבור הציני שנעשה אצלנו בין ההסטוריה הנוראית של העם שלנו, לקבוצות הכדורגל והנבחרות הגרמניות, נראה לי פשוט די פאתטי.

זה אינו מאמר התרסה ולא שכנוע, אלא פשוט דרך להאיר את הדברים באור שונה, ובעיקר להקל על כולכם (ואולי גם עלי) את ההתמודדות עם העובדה שנבחרת גרמניה ניצבת יחד עם 4 הגדולות, שני צעדים מזכייה בגביע העולמי. חברים שלי, כמו רבים אחרים, חונכו על ברכי תזת "הגרמנים המגעילים", "הנאצים", אלה ש"משחקים 90 דקות ובסוף מנצחים". הם לעולם לא יסעו לגרמניה, וזו זכותם, לא מסוגלים לשמוע את השפה, שלא לדבר על לבחור קבוצה גרמנית לצאת איתה לקרב בערב מרגש של "פלייסטיישן". רובם לא מסתכלים גם על כדורגל גרמני, למרות שהבונדסליגה לאורך שנים מייצרת את כמות השערים הרבה ביותר, ממלאת אצטדיונים, ומציגה כדורגל אטרקטיבי. גם הם, כמו כולם, היו מעדיפים לראות את ברזיל וארגנטינה ממשיכות, מאשר לעוות את הפרצוף עם כל שוויינשטיינגר וטורסטן פרינגס.

אך הבעיה היא שהדברים הללו לא נשארים בינינו לבינינו. השבוע נדהמתי לגלות את חוסר האובייקטיביות המדהים שהפגין רמי וייץ בשידור המשחק בין גרמניה וארגנטינה. בכל מהלך גרמני היה חשש בקולו שמא הנורא מכל הולך להתרחש. שארגנטינה היהודית תכנע לכובש הארור. גם אולפן ערוץ 2 נטש את אג'נדת ה"פוליטיקלי קורקט", וגרם לי, ולעוד רבים אני מניח, להרגיש מצורעים בגלל הסימפטיה היחסית שאנו רוחשים ל-11 שחקנים שרצים בתלבושות בשחור ולבן. אם בסלון שלי אני לא ארגיש בנוח, אז איפה כן?

אחר כך הגיע סיפור ההצדעה של לוקאס פודולסקי במועל יד. אני בטוח שכולנו היינו מעדיפים לא לרדת לפרטים, אבל יש אנשים שפשוט החליטו לעשות את זה בכוח בשביל פיל עיתונאי עסיסי ושמן. העובדה שההצדעה אמורה להיעשות בכלל ביד ימין (לעומת שמאל של פודולסקי), וקדימה ולא הצידה, לא הפריעה לחלק מהעיתונים וגופי התקשורת להפוך את העניין באותה ציניות לא מכובדת לאירוע פוליטי ממדרגה ראשונה. אותם אנשים בחרו להתעלם גם מהעובדה שפודולסקי בכלל נולד בפולין, ומסרב לשיר לפני משחקים את ההמנון הגרמני.

אז חבר'ה, תתעוררו, קחו תרמיל וצאו לטייל בעולם. אנחנו בשנות ה-2000, ולנגד עינינו מתרחשת תופעה, שבניגוד לרמת הכדורגל הבינונית בטורניר, יכולה רק לעודד את מי שאוהב את המשחק. מדינה שלמה שוכחת לרגע את הקוף ההסטורי שיושב לה בצדק טוב טוב על הגב, ומגיעה דרך הכדורגל לשגשוג חברתי, כלכלי ואנושי שלא נראה בה מאז הסתיימה המלחמה. הכדורגל מוכיח את יופיו ועוצמתו בשיא הפאר וההדר. היום זה גרמניה, מחר זה מישהו אחר, ואולי יום אחד גם אנחנו.

מעבר לכך, אירופה עברה כבר את שלב האיחוד, ובירתה המודרנית של גרמניה, ברלין, היא כבר מזמן לא עיר גרמנית טיפוסית – אלא אכסניה סטודנטיאלית ומופת ארכיטקטוני, שחרטה על דגלה את הליברליות לסמים, גזע אמנות וסקס. בראש המדינה ניצבת אישה, הבחורות הגרמניות, דרך התמונות שמגיעות משם, נראות טוב מתמיד, והכי חשוב – נבחרת הכדורגל של קלינסמן, בחור סימפטי וחביב לכל הדעות, משחקת כדורגל סבבה לגמרי, כבר ממשחק הפתיחה.

לכל אלה שמבואסים מהרכב הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר, ובעיקר להמונים שאהדו את ברזיל וארגנטינה ונשארו בלי קבוצה, אני ממליץ בעדינות (ולא בכפייה) לנסות לשים בצד את כל מה שלא קשור, ולנסות להתחבר קצת לנבחרת שכרגע נראית כפייבוריטית (יחד עם צרפת) ללכת עד הסוף. ובינינו, אתם גם לא חייבים לגלות לאף אחד.