העצירה אסורה

לקראת 17:00 אחר הצהרים, שעון מקומי, הגרמנים הנחמדים, שהראו את הדרך לתיירים הרבים ששטפו את מדינתם בשלושת השבועות האחרונים, הפוצים החייכנים שענו בסבלנות אין קץ לשאלות הכי מטופשות, המתנדבים הרבים, שעלו על חולצה כחולה של פיפ"א למשך חודש כדי להניע את הברגים הכי קטנים במנגנון הענק הזה, שנקרא מונדיאל 2006, הפכו פתאום לחיות טרף. בימים האחרונים הם רכשו כבר את כל הכרטיסים לרכבות שיגיעו לדורטמונד ביום חצי הגמר, וגם את הקרונות שיסעו לברלין ביום הגמר, כך שלארגנטינה היה אסור לקלקל להם את התוכניות.

מוקדם בהרבה מהרגיל, העיתונאים הגרמנים והארגנטינאים צועדים בחיפזון לאצטדיון האולימפי בברלין, קצרי סבלנות, מלאים בחששות לקראת הבאות, בדיוק כמו שתי הנבחרות שהם מסקרים. מאחורי השערים מתרכזים האוהדים האמיתיים של נבחרת גרמניה, עומדים כבר הרבה זמן על הרגליים, תנוחת גוף שלא תשתנה גם בעוד ארבע שעות. למטה, מתחתם, שחקני גרמניה מתקשים לעמוד בלחץ העצום והבתולי איתו הם מתמודדים לראשונה במונדיאל, אבל הקהל לא נכנע אפילו לשנייה אחת, אפילו לא כשיינס להמאן הוציא את הכדור מהרשת. סיגרייה ביד אחת, השנייה מחזיקה ביד של חבר או חברה, והגרון זועק "זיג, זיג, זיג" (ניצחון, ניצחון, ניצחון), "פוטבול דוייטשלנד אולה", "זיג, זיג, זיג" וחוזר חלילה. אבונדנזיירי שוכב פצוע על הדשא, מתחיל להבין בכאב כי את המשחק הזה הוא לא יסיים, אבל הגרמנים החמומים ואדומי העיניים לא מרחמים. מבחינתם הוא יכול למות, רק שיעוף כבר החוצה. עוד סיגרייה, עוד שיר, עוד סיגריה, עוד שיר, מישהו מצית צעיף בצבע תכלת, אחר ממשיך להחזיק באותו גובה את השלט "אדיוס דייגו", איש זקן מתקשה כבר להביט בדשא, רעש מחריש אוזניים מגביר לו את פעימות הלב, עד שבסוף הרוח שנשבה מהיציעים מכניסה את הכדור לרשת. החל מאותו רגע, את האומה אחוזת האמוק הזאת כבר היה קשה לעצור בדרך לניצחון. אפילו הכושר הבינוני של שחקני הנבחרת שלה לא הצליח.

אותם אנשים, שסירבו במשך שעות לעזוב את האצטדיון בברלין, הם המנצחים האמיתיים של רבע הגמר העצור מול ארגנטינה, היחידים שעבדו כמו במשחקים הקודמים של גרמניה ואפילו השתפרו. ערב המשחק נכתב בתקשורת הגרמנית כי בשמונה משחקים נתונים במגרש נייטרלי מול ארגנטינה ינצחו התכולים מדרום אמריקה בכל השמונה. אבל לא כאן בבית, בדויטשלנד, כשהאומה נטרפת עוד ועוד אחרי הקבוצה של קלינסמן, שוברת מדי משחק את שיאי השיגעון. הפעם היו אלה הסדרנים הקשוחים, ששכחו אחרי שלהאמן עצר את הפנדל של קמביאסו מה בדיוק תפקידם באצטדיון, והצטרפו לקצב מחיאות הכפיים ושירת ה-"Stand up for the champion". ברור למה הם מתכוונים, ורק נסו לעצור אותם.

על הדשא בברלין הדברים היו הרבה יותר אפורים, עצורים, מפוחדים. שתי נבחרות שבעיקר חשבו איך לא להפסיד. ב-90 הדקות הראשונות, היחידים שתפקדו היו בדרך כלל השחקנים הוותיקים. שניים מהם כבשו את השערים במשחק, קלוסה ואז'אלה. מאוחר יותר גם אז'אלה קרס, ואיתו גם כל ארגנטינה. אז'אלה הוא המנהיג של הנבחרת, השחקן הכי וותיק, לו כולם נשמעים ואחריו כולם צונחים, אם גם הוא לא עומד בגודל המעמד. מאותה סיבה, מובן מדוע באלאק, שלא מיהר כמו כולם לבעוט קדימה בפאניקה כל כדור שהגיע אליו והתעקש למסור בצורה מדויקת, נבחר לאיש המשחק.

דווקא לפני תחילת המשחק, הכין הגיבור הטרגי של רבע הגמר, חוסה פקרמן, תוכנית מפתיעה, שהורידה לגרמנים לא מעט מהביטחון העצמי שהיא צברה בשלושת השבועות האחרונים. הלחץ על מגיני וקשרי גרמניה, פלוס הליהוק של טבס התזזיתי בהרכב, הפתיע את הקלינסמנים הצעירים, שחזרו להתבסס על שערי הנגיחות של קלוסה. ב-2002 כבש קלוסה את כל שעריו בראש, אבל במונדיאל הנוכחי אפילו לא אחד. עד היום. הוא אפילו שיפר את הטכניקה שלו ברגל שמאל הנוכחת נפקדת, שבר כמה אגרטלים תוך כדי תרגולים בביתו שבברמן, התקדמות שסימלה באופן מושלם את המהפך שעברה כל הנבחרת הגרמנית.

קלוסה ניצח בסוף גם את ארגנטינה, בעיקר בגלל שבמאני טיים, שכצריך היה לנהל פיזית את המשחק הלחוץ הזה, פקרמן נפל קורבן לחוסר הניסיון שלו, מיהר עם שלושת החילופים, ובדקות בהן שחקני ההגנה של גרמניה נפלו מהרגליים, הוא נותר ללא קשר יצירתי שייתן את הפס המנצח לגול. לא ברור מה עבר לפקרמן בראש החל מהרגע שהחילוף של השוער נכפה עליו. ייתכן מאוד שהוא כבר היה מקובע על שני החילופים שלו לפני שאבונדנזיירי נפצע. קמביאסו כבר היה לבוש כשהשוער השני, לאונרדו פרנקו, נקרא פתאום מהספסל. שניהם נכנסו לבסוף. אבל למה לערוך חילוף שלישי, כשאתה מודע לאופי של הגרמנים במצב של פיגור, ולסתום את הגולל על היכולת שלך להגיב להתרחשויות? המחליף היה להזכירכם חוליו קרוז האיטי, שאין בו שום תועלת אמיתית בהתקפות מתפרצות, הנשק של ארגנטינה באותן דקות.

יכול להיות שפקרמן קפא באותן שניות והכניס את קרוז כי הוא כבר הורה לו להתחמם, יכול להיות שזה היה בגלל הלחץ של הקהל, אבל בשנים הבאות תמיד יזכרו לו שהוא לא שיתף את מסי ברבע הגמר הזה. ייתכן כי מסי לא היה מנצח את המשחק בסוף, אבל פקרמן כבר לו יוכל להוכיח זאת לעיתונאים הארגנטינאים. בסיום המשחק הוא הודיע על התפטרותו, ובחודשים הקרובים יתפוס את מקומו בספסל האוהד דייגו מראדונה.

כל זה לא אומר שיורגן קלינסמן יכול להירדם הלילה בקלות. אם כבר ברבע הגמר נראית הנבחרת שלו כל כך רע, מה יהיה בגמר מול ברזיל?