הוציא חוסה על ארגנטינה

עוד לפני פתיחת הטורניר וגם במהלכו כתבתי שאני חושש מסגנון המשחק של חוסה פקרמן. ארגנטינה היא נבחרת עמוסת כשרון לא מנוצל. סימנים לכך יכולנו לראות במשחקים הקודמים ובמיוחד במשחק מול מקסיקו. גם הפעם, מול גרמניה, ראינו נבחרת ארגנטינאית שמשחקת כדורגל אירופי, במקום להפגין את הכדורגל הדרום אמריקאי ההרפתקני והנלהב. בפעמים הקודמות זה נתן לה ניצחונות דחוקים, הפעם הזהירות עלתה לה בטורניר.

לארגנטינה הייתה הזדמנות פז לעבור את גרמניה. מארחת הטורניר רשמה את הופעתה החלשה ביותר עד כה. עד לשער היתרון שלה, ארגנטינה שלטה בקצב המשחק, כשהגרמנים לא מגיעים למצבי הבקעה. אבל אז עשה פקרמן את החילוף התמוה, הוציא את ריקלמה והכניס את קמביאסו, ומרגע זה עבר המומנטום לגרמנים.

חבל ששוב נגזר עלינו לא לראות את ליונל מסי. מצד אחד, סביר להניח שמסי היה החילוף המתוכנן השלישי של פקרמן במקום חילוף השוערים שנכפה עליו, ועדיין, אם בחרת להוציא את ריקלמה, מדוע להכניס את קמביאסו ולא את מסי, שהיה משתלב היטב על המשבצת הזו? ניכר היה שלטבז חסרה תמיכה מאחור, ומסי הוא בדיוק השחקן שהיה הופך לחוליה המשלימה שלו. אלא שפקרמן העדיף להזמין התקפות גרמניות ובכך הפסיד את המשחק. אין לי ספק שלו ארגנטינה, נבחרת שתמיד אהבתי לראות, הייתה התקפית יותר, היא גם הייתה מגיעה רחוק יותר בטורניר הזה.

גרמניה באה זהירה יותר מאשר במשחקיה הקודמים, כשרק הפיגור אילץ את קלינסמן להכניס שחקנים התקפיים, מה ששינה את המומנטום, כשכובד המשחק עבר לחצי של ארגנטינה. הבשורה הרעה מבחינתנו, הצופים, הייתה שבדקות רבות שוב ראינו במשחק הזה את גרמניה הזהירה, האפורה והמבוקרת שהכרנו בטורנירים קודמים, במקום הנבחרת הסקסית ששכנעה כל כך עד כה.

במשחק השני שיבש השער האיטלקי המוקדם את כל התוכניות המוקדמות של אוקראינה. הפיגור המוקדם אילץ את בלוחין לשנות מערך מהר, כשבמקביל האיטלקים, שמאוד לא שכנעו עד כה, צברו ביטחון. מה שאיפיין את איטליה לאורך המשחק ולא קרה קודם הוא אחוז ניצול המצבים. זה בעצם עשה את ההבדל, כי הפרש של שלושה שערים לא משקף את פער הרמות בין הנבחרות. אוקראינה הגיעה למצבים, אבל בעוד הכדורים שלה פגשו את המשקוף או את בופון המצוין, אצל איטליה זה נגמר ברשת. בכלל, נדמה שדברים מתחילים להתחבר עבור האיטלקים, ממש כמו אצל הצרפתים. בעוד ברזיל וגרמניה הגיעו עם נבחרות מגובשות כבר מהסיבוב הראשון, איטליה וצרפת השתפרו בהדרגה. כך יכולנו לראות שליפי מצא, סופסוף, את הפיתרון בחוד, בדמותם של לוקה טוני וטוטי, שסייע לו מאחור.

בלוחין עשה חילוף מוקדם, כבר בדקה ה-19, שבדיעבד התברר כטעות קשה, לאור פציעתו של אנדריי רוסול ונטישתו המוקדמת. אבל על כך קשה לבקר את המאמן, הוא הרי לא יכול היה לחזות את הפציעה. ועם זאת, ראוי היה שיחכה עוד, מכיוון שחילוף מוקדם הוא לא רק הודאה בטעות וחוסר ביטחון בשחקן המוחלף, אלא פירצה להרבה דברים לא טובים, שאכן קרו לבסוף במגרש.

המשחקים של שבת מסקרנים, ובמיוחד זה של ברזיל מול צרפת. כמו גמר ליגת האלופות, גם הפעם שני השחקנים שיעמדו במרכז העניינים הם תיירי הנרי ורונאלדיניו. בכלל, כדאי לשים לב למצ'אפ בין זידאן והנרי לרונאלדיניו ורונאלדו. קשה לחזות את התוצאה, אבל דבר אחד בטוח: הקצב ורמת המתח שהפגינה ברזיל עד עכשיו לא יספיקו לה מול צרפת, נבחרת חדורת ביטחון, שנגד ספרד שיחקה בכמה דרגות מעל היכולת החלשה שגילתה בשלב הבתים.

זה גם המשחק שבו הגיע זמנו של רונאלדיניו לחזור לעניינים. מעניין יהיה לעקוב אחרי השחקן הזה, שספג הרבה מאוד ביקורת לאחרונה ולא נראה במיטבו. מבחינה אישית כצופה, אני מקווה שצרפת תבוא באותה הגישה בה שיחקה מול ספרד, של לחץ בחלק ההתקפי ומבט אל שער היריב. אם זה לא יקרה, לא רק שנראה משחק הגנתי יותר, היא גם תשחק לידיים של ברזיל, נבחרת שמתורגלת בפיצוח הגנות שמתגוננות נגדה.

המשחק המוקדם, בין אנגליה לפורטוגל, מבטיח לצערי קצת פחות. אילו היינו יודעים לפני כמה חודשים שזה יהיה המפגש ברבע הגמר, היינו מפנטזים על משחק התקפי, לאור היכולת וההצהרות של שתי הנבחרות. אבל הן לא נתנו לנו במהלך הטורניר סיבה להאמין שנראה הרבה שערים בהתמודדות ביניהן. הניצחונות שלהן התאפיינו בעיקר בפיזיות ובמאבקי כוח, שבאו על חשבון טכניקה. תוסיפו לכך את חסרונם של דקו ואולי גם כריסטיאנו רונאלדו בפורטוגל, מה שייאלץ את סקולארי להיות זהיר עוד יותר, והרושם הוא שצפוי לנו משחק עם מעט מצבים ומעט שערים. הלוואי שאתבדה.