ניצלנו בנס

כששני בניה המוצלחים עמדו הלילה (בין רביעי לחמישי) לבחירה בדראפט של ה-NBA, כל מדינת ישראל עצרה את נשימתה והייתה דבוקה למסכי הטלוויזיה בציפייה שקטה ומתוחה. האם ליאור אליהו ויותם הלפרין יצליחו להתברג באחת הבחירות הגבוהות? איזו קבוצה תהמר עליהם? האם יוכלו להשתלב בעונה הבאה? שאלות אלו ועוד הטרידו את שנתם של אינספור ישראלים.

טוב נו, לא ממש. לרוב לא באמת איכפת. אלא אם כן השניים אכן ישחקו ב-NBA, ואז פתאום כולם ישלחו טוקבקים של תמיכה נלהבת. רק כמה משוגעים לדבר טרחו להישאר ערים כדי לראות סרט נע של ילדים מגודלים צועדים בחיוך לעבר עתיד לא ברור, שמרופד במיליונים שעתידים להתחיל להיערם בחשבונות הבנק. היתר פשוט נכנסו לאתרי האינטרנט על הבוקר (קודם כל לוואלה! ספורט, כמובן) ובדקו מה קרה.

מעטים, יחסית, באמת מתעמקים ומתעניינים ב-NBA, אבל זה לא מנע מכל מגיב שני לחוות את דעתו המקצועית על אליהו והלפרין, דעה שכרגיל כללה שתי אפשרויות בלבד. או שהם "אפסים", או שהם "מלכים".

המציאות בשטח הייתה, כהרגלה, איפשהו באמצע. שתי קבוצות החליטו לבחור אותם אי שם בסיבוב השני, מה שלא מקדם אותם ואותנו אל עבר היעד הנכסף שלשמו הוקמה מדינת היהודים - הישראלי הראשון ב-NBA. אליהו נבחר על ידי האורלנדו מג'יק בבחירה ה-44 והועבר ליוסטון רוקטס, בעוד הלפרין הידרדר לבחירה ה-53, שם חיכו לו הסיאטל סופרסוניקס. על פניו – אכזבה, בפועל - הקלה.

פסטיבל שרונאס יסיקביצ'וס הותיר צלקת עמוקה בקרב לא מעט חובבי NBA. ההתמקדות האובססיבית של אמצעי תקשורת מסוימים ברכז הליטאי, שהעביר שנתיים במכבי תל אביב וגזל מיהודי כשר את הסיכוי להתחתן עם מלכת היופי לשעבר לינור אברג'יל, חרגה מכל מפרופורציה. היא אפילו חרגה מכל חריגה מכל פרופורציה. נכון, גם הצרפתים מסתכלים קודם כל על טוני פארקר, והכותרות בספרד הולכות לפאו גאסול, אבל יש שני הבדלים עיקריים בין המקרים הללו לבין הקשר שלנו ליאסי-קיי. קודם כל, מדובר בשני שחקנים טובים, שלא רק יושבים על הספסל, אלא עולים על הפרקט וממש משחקים כדורסל! שנית, למי ששכח, שאראס הוא, איך נאמר זאת בעדינות, לא ישראלי. אם תקשורת הספורט מאבדת את הראש בגלל ליטאי שמחמם ספסל של קבוצת NBA, תארו לכם מה יקרה לה כשישראלי יהיה זה שיחמם ספסל של קבוצת NBA.

בלילות האחרונים הטרידו סיוטים את שנתי הערבה בדרך כלל. כותרות מעופפות עשו את דרכן לעברי, והעירו אותי לא אחת כשזיעה קרה מכסה את מצחי. פעם זה היה "הלפרין ניצח את קובי. קלע 2 נקודות בניצחון 112:122 על הלייקרס. בריאנט הסתפק ב-81", ופעם "אליהו הוביל את קבוצתו עם עידוד מסיבי מהספסל וטפיחות חבריות על העכוז במהלך פסקי הזמן".

מי שרוצה יכול לקחת דוגמה מפסטיבל שחר פאר (המצוינת), שכולל בעיקר מגיבים סדרתיים, שמעולם לא ראו משחק טניס ויתקשו להבדיל בין דרופ שוט להף וולי. ופאר, להבדיל, היא אחת הטובות בעולם במקצועה. איבוד העשתונות במקרה של חתימה ישראלית ב-NBA יהיה משול למעקב אינטנסיבי אחרי מעלליו של הראל לוי, שמפאר את המאיה השלישית בדירוג הטניס העולמי. גם בהנחה שכלי תקשורת מעטים יסקרו את הישראלים ב-NBA בהתאם למעמדם, חדר לראשי החשש שנחיל מצביעים פטריוטים עוד יעשו לנו פאדיחה בינלאומית כשיכניסו את הלפרין לחמישיית האולסטאר הישר מעמדת השחקן העשירי.

שלא תבינו לא נכון: אני מאוד מחבב את אליהו, ובמיוחד את הלפרין. מחבב ומפרגן. שיצליחו, שיהיה להם טוב, שיגשימו את החלום, שיגיעו ל-NBA. אבל עדיף שיעשו זאת ממדינה שבה התקשורת לא מאבדת את הראש בכל פעם שנציג אחד שלה עושה את דרכו לחזית. יותם, אין מצב שתקבל איזו אזרחות סלובנית, בסגנון אריאל מקדונלד? ירושלים לא יכולה לסדר לאליהו דרכון צ'כי?

נראה שאליהו בכל מקרה לא התכוון לעשות את הקפיצה הגדולה כבר עכשיו, כך שנותרו לנו עוד כמה שנים של חסד בהן אפשר לסקר את ה-NBA עם התמקדות בזוטות כמו לברון, שאקיל, פלייאוף, וטבעות אליפות. לגבי הלפרין, נראה שסיאטל עשתה עבורנו את העבודה. הסוניקס שיוועו לרכז מחליף ללוק רידנאוור הכשרוני כל העונה שעברה, אבל במועד האחרון לטריידים הביאה את ארל ווטסון היציב, פוינט גארד סולידי שעושה את העבודה משני צידי המגרש. הרכז השלישי הוא מייק ווילקס, והשוטינג גארדים של המאמן בוב היל הם ריי אלן ודמיאן ווילקינס. ליותם, עם כל הרצון הטוב, אין מקום בקבוצה, מפני שכל השחקנים שצוינו לעיל (חוץ מווילקס) לא צפויים לעזוב בקרוב.

המשמעות היא שגם כאן ניצלנו ברגע האחרון, שכן סביר להניח שיותם יעדיף להמשיך את המגמה שבה החל בעונה שעברה - לשחק כדורסל. לעלות לפרקט, להקפיץ, לזרוק לסל, דברים כאלה. מצד שני, אולי המרחק מהספסל הנעים והחמים של מכבי עשה את שלו, ועכשיו הלפרין יקפוץ על הזדמנות לטמון את ישבנו בספסל נוסף, הפעם יוקרתי בהרבה. הוא יוכל לרפד אותו בלא מעט דולרים.

יהיו שישאלו מה רע בלהתרכז באנשים משלנו, בשחקנים שמייצגים אותנו, שמביאים כבוד למדינת ישראל. תשובתי: יאללה, יאללה. יש לי הערכה לאליהו ולהלפרין, אבל יותר מכך אני אוהב NBA, ועוד יותר – כדורסל. ולטריפל דאבל של 20 מבטים על המאמן, 15 הנפות מגבת ו-10 צעקות עידוד אין שום קשר לענף. יותם וליאור, אני מודה לכם בשם התקשורת הישראלית. הצלתם אותנו מעצמנו. עד להודעה חדשה.