ערב יום שני היה קשה מנשוא. אחרי שצפיתי בעבודה במשחק משמים בו הציגו איטליה ואוסטרליה כדורגל מייבש ושבסיומו שדדה הסקוואדרה אזורה ניצחון לאור היום, חזרתי הביתה והתיישבתי לצפות סופסוף במשחק ששודר חינם אין כסף (לא עשיתי מנוי לצ'רלטון), בין אוקראינה לשווייץ. המשחק התפתח בדיוק לפי התחזית, ולא פעם מצאתי את עצמי מפטיר ביני לביני "למה בעצם אני עושה את זה?".
שנת הלילה הצליחה להשכיח ממני מעט את החוויה הקשה, אבל כשנכנסתי למחשב מצאתי מאמר המשבח את הכדורגל השווייצרי. עמיתי חמי אוזן, ששוהה בגרמניה, טען להבדל גדול בינינו לבין השוויצרים, והסביר במאמרו מדוע הם שם ואנחנו עדיין כאן. אוזן התייחס במאמרו לתכנית להבראת הכדורגל במדינה שנכנסה לתוקף לפני קצת יותר מ-10 שנים, ושאמורה לשאת פירות באליפות אירופה שתיערך בשוויץ ב-2008. הוא פיאר את כמות הקהל שהגיעה לגרמניה לצפות במשחקי הנבחרת, התלהב מהעבודה הטקטית שעושה קובי קון בנבחרתו וציין את כמות השחקנים השוויצרים שמשחקים מחוץ למדינתם.
אין ספק שניהול הכדורגל בשוויץ טוב בהרבה מאשר בישראל, שרמת המשאבים והמתקנים במדינה היא ברמה הגבוהה ביותר, ושהיחס של השחקנים למקצוע שלהם ראוי הרבה יותר. אבל מכאן ועד להפיכתה של שוויץ לבשורה החדשה של הכדורגל באירופה, הדרך עוד ארוכה.
אוזן התייחס במאמרו ל"מפץ הגדול" שהתחיל ב-1994, אז החליטו בשוויץ להשקיע בצעירים ולייבא מאמנים מקצוענים מחו"ל. ההשקעה באקדמיה בשוויץ היא דוגמה ומופת, ממנה חייבים איצ'ה והחברים ללמוד דבר או שניים, אך יהיה זה תלוש מהמציאות להתעלם מכך ששוויץ כבר השתתפה בשבעה מונדיאלים, רובם לפני המהפכה. זהו מספר הופעות עצום למדינה שתקועה כבר שנים בדרג הבינוני, ואי אפשר להכחיש שהיסטוריה ומסורת ספורטיבית הם בגדר בסיס חשוב להמשך. שוויץ לא בנתה הכל מהיסוד, אלא המשיכה ממקום בו הייתה כבר בעבר. מלבד זאת, עם כל הכבוד להעפלה למונדיאל האחרון, וגם לאליפויות אירופה בפורטוגל ובאנגליה, בכל אחד מהטורנירים הציגו השוויצרים כדורגל בינוני ולא גילו התקדמות, למרות רצף ההעפלות.
נקודת האור העיקרית בנבחרת השוויצרית היא ממוצע הגילאים הצעיר שלה, והעובדה שאת כובד המשקל שלה נושאים כשרונות בני 19 21 כמו סנדרוס ובארנטה. במובן הזה, בשווייץ יש את הראייה לטווח הארוך החסרה אצלנו, אך עדיין קשה לומר שהכשרונות שגדלים במדינה האירופית עולים בהרבה על אלה שמתפתחים אצלנו. ההשוואה בין כמות השווייצרים שמשחקים מעבר לים למספר הישראלים, לא יכולה להיות מנותקת מכך שבני מדינת השעונים והשוקולד חיים באירופה, אינם נחשבים לזרים בליגות האירופאיות, ורובם דוברים גרמנית , צרפתית או איטלקית, נתון ההופך אותם לחומר גלם מצוין ולרכש נוח.
עוד בוואלה!
ולמרות זאת, ההבדל ביכולת זעום
כולנו מכירים את המציאות בה אנו חיים, את הריקבון הבירוקרטי המכרסם בכל תחומי החיים במדינה, את המנטליות ואת השכונתיות. אבל הגישה, שזוכה לאחרונה לפופולריות, שמעצימה כל מה שמגיע מבחוץ תוך גימוד היכולות והכשרונות שצומחים פה במדינה, תשאיר אותנו בדיוק באותו מקום פרובינציאלי, של קטנות אמונה ובכי על מר גורלנו.
למרות התלהבותו של אוזן מההרמוניה השוויצרית, אף אחד לא יכול להסתיר מאיתנו את העובדה שנבחרתו של קובי קון לא הצליחה לנצח את הנבחרת הבינונית של אברהם גרנט, בארץ ובבזל. יתרה מכך, שוויץ, ששיחקה כאן ברמת גן מול הכדורגל הישראלי על כל תחלואיו, נראתה כבדה, אפורה ומשעממת, בדיוק כמו זו שלא הצליחה לייצר מהלך כדורגל אחד מפתיע או מרשים על הדשא בקלן.
שיהיה ברור, אנחנו עדיין לא אלופי העולם ורחוקים שנות אור מבחינת ההמשכיות והמסורת מכל הנבחרות בדרג הראשון וגם השני, אבל הכדורגל הישראלי כבר הוכיח, ברמת המועדונים והנבחרות, שהבסיס קיים, והוא לא פחות טוב אפילו מזה של שוויץ הגדולה. אחרי הערב הנורא שהעביר לי אמש הלוויין מקלן, אני בכל זאת עדיין אופטימי.