קונצרט גרמני, קרקס פורטוגלי

1. ארבעה משחקים משלב שמינית הגמר כבר מאחורינו. עד כה ראינו שני משחקים מהנים ביותר, אחד קצת פחות ואחד, בין אנגליה לאקוודור, שהיה גרוע במיוחד. כמו בפתיחת הטורניר, גם השלב הזה נפתח בשער מהיר של גרמניה ובמשחק בקצב מסחרר. הגרמנים, ולא בפעם הראשונה, חשבו מול שבדיה על התקפה משריקת הפתיחה. הם תקפו, הבקיעו שני שערים מהירים והגיעו לקרוב ל-30 מצבים ליד השער השבדי. לשבדיה לא היה סיכוי, המשחק היה חד צדדי ברוב שלביו, כשהקהל המשיך לדחוף את הנבחרת של קלינסמן, שבינתיים ממשיכה להצטייר כטובה בטורניר.

2. ארגנטינה, לעומת זאת, איכזבה מאוד. יש סיבות לכך שארגנטינה נראתה טוב יותר בסיום המשחק ובהארכה מאשר לפני כן. לסיבות האלה קוראים ליונל מסי וקרלוס טבז. טבז הוא שחקן שעדיף בחוד על סאביולה. הבעיה היא שחוסה פקרמן שם דגש על הגנה, אולי דגש גדול מדי, וזה לא משהו שאיפיין את ארגנטינה בעבר. נכון שמסי חזר מפציעה, אבל הוא בכושר מצוין ומאמנו לא מאפשר לנו ליהנות ממנו.

פקרמן רוצה, כמובן, לנצח, אבל יש דרך אחרת לעשות זאת. מבחינתנו, הכי כיף לראות את היכולת האישית של השחקנים הטובים. יש מאמנים שדוגלים בתוצאה, יש כאלה שאכפת להם מאיכות המשחק. הדבר הנכון לעשות הוא לשלב בין השניים. הרי הציפיה מפקרמן היא לא לשחק עם חמישה חלוצים, אלא לעלות עם ארבעה שחקנים בעלי יכולת אישית פנומנלית, שיכולים להשתלב באותו הרכב, כמו מסי, ריקלמה, קרספו וטבז. חבל שפקרמן לא חושב כך, ואנו נאלצים לראות נבחרת ארגנטינאית יותר מדי זהירה.

3. אוי, אנגליה. כמה אפשר לדבר על הנבחרת הזו, על השיממון והעליבות שבמשחקיה? מי שראה את המשחק מול אקוודור הפסיד זמן יקר, ומי שלא ראה הרוויח. משחק משעמם, מדכא ומאכזב. לא זכור לי משחק כל כך רע בטורניר הזה. אם אנגליה הייתה משדרת לפני הטורניר שהיא תהיה נבחרת כל כך אפורה, לפחות לא היינו מפתחים ציפיות. אלא שבדרך שלה לפני המונדיאל היא אותתה על כוונות התקפיות. ווין רוני שיחק עם מייקל אואן, כשבסוף הקמפיין קראוץ' משתלב עם אחד מהם בהתקפה. והנה, מגיעים לשלב שמינית הגמר ואריקסון עולה עם חמישה קשרים, כשכמעט כולם בעלי אופי הגנתי. למזלה של אנגליה, היא שיחקה מול נבחרת בונקריסטית, שלא האמינה באפשרות לכבוש. אקוודור עלתה, אמנם, עם שני חלוצים, אבל בעיקר באה להפריע. העובדה שהמשחק התנהל במרכז השדה התאימה לה, וכך ראינו משחק שרמתו היתה מתחת לכל ביקורת.

4. המשחק האחרון בין הולנד לפורטוגל היה פשוט כיף. הרבה כסאח, פתאום כולם שוכחים את הטקטיקות, האקשן לא מפסיק לרגע. לאורך כל הטורניר אנחנו עדים לטעויות שיפוט. מה שקרה במשחק הזה הוא אוסף מצטבר כל כך גדול של שגיאות, שלא יכולת לדעת מי נגד מי. אי אפשר להגיד שאחת הנבחרות קופחה, כי כשיש כזו כמות של טעויות, שתיהן נפגעות. קיבלנו דרמה מסוג אחר, כזו שלא רואים כמותה בכל יום או אפילו בכל טורניר. הפעם טעויות השיפוט שירתו אותנו, וזכינו בהנאה צרופה.

הולנד היא אחת הנבחרות המאכזבות בטורניר. קשה להבין את ואן באסטן, שייבש את ואן ניסטלרוי בשעה שכל אוהד כדורגל ראה במחצית השניה שמקומו על המגרש. היה תמוה לראות כיצד המאמן מייבש את החלוץ שלו על הספסל, ונראה שהוא פשוט סימן אותו. חבל שמאמנים מערבים אמוציות וחשבונות אישיים עם שחקנים, וזה משהו שעליו, בדרך כלל, משלמים.

ומהצד השני, פורטוגל ממשיכה לצבור ביטחון אחרי ניצחון רביעי ברציפות. בולטת לעין המעורבות של לואיז פליפה סקולארי מהספסל. המאמן הברזילאי דומיננטי, וניתן לראות בכל תנועה ובשפת הגוף את הכבוד שהשחקנים רוחשים לו. פורטוגל עלתה חבולה ומוכה לשלב הבא, אבל יש בה הרבה אמונה, בעיקר בזכות האיש שעומד על הקווים.