אוסטרליה היא אומה של ספורט, ובמידה מסוימת היא הגדירה את עצמה באמצעות הספורט. הראגבי, הקריקט, הפוטי (פוטבול אוסטרלי), השחייה והגלישה תמיד תפסו מקום מרכזי בחייהם של התושבים. כדורגל? אולי בן חורג, לא יותר מכך.
מתחת לפני השטח, הכדורגל המודחק איים להתפרץ. כמו ארה"ב, גם אוסטרליה היא מדינת הגירה, כששורשיהם של רבים מאזרחיה הגיעו ממדינות בעלות מסורת כדורגל מפותחת. כך לדוגמא, למשחק מול קרואטיה התייצבו כשבעה שחקנים אוסטרלים שהם בנים להורים ילידי קרואטיה. גם למפגש עם איטליה ביום שני יתייצבו שחקנים בני הקהילה האיטלקית, הקהילה האתנית השנייה בגודלה אחרי האנגלית.
ברבים מהבתים באוסטרליה, ההורים שולחים את ילדיהם לשחק ראגבי כדי להתערות במדינה, אבל בסוף השבוע בפארק משחקים כדורגל. ההצלחה של הנבחרת והדרך שבה הציבור באוסטרליה מקבל את ההצלחה הזאת יכולה להפוך גם את הכדורגל לכרטיס כניסה לחברה האוסטרלית. הילדים של היום רוצים להיות המארק וידוקה הבא (שהוריו, אגב, ילידי קרואטיה).
אלא שהדרך שבה הציבור האוסטרלי מגיב להצלחת הנבחרת אינה קשורה רק להצלחה במונדיאל או לשורשים אתניים. היא נוגעת בעיקר ברצון לזכות בהכרה בין-לאומית. הפוטי, הראגבי והקריקט, ענפים בהם שולטים האוסטרלים ביד רמה, אינם ענפי ספורט עולמיים. הכדורגל כן. האי המנותק מודע להיותו מעצמה ספורטיבית, אבל אף אחד אחר לא.
דוגמא לצורך הזה הן הפרסומות הנהדרות של "נייקי", שאי אפשר לחמוק מהן בחודש האחרון: שר ההיסטוריה, בדמותו של זקן סכסכן, מסתלבט על האוסטרלים עם ההיסטוריה העלובה בגביע העולמי ועל יכולתם הדלה בכדורגל, תוך שהוא משבח את יכולתן של הנבחרות היריבות. בפרסומת, כמו במציאות, משתיקים השחקנים האוסטרלים את שר ההיסטוריה.
רוצים את המונדיאל של 2018
השינוי ההיסטורי והצורך בהכרה בינלאומית היא גם התחושה שעולה מהרחוב. ביום שישי בחמש לפנות בוקר, בזמן המשחק מול קרואטיה, התמלאו הפאבים וכיכרות הערים בעשרות אלפי אוהדים נלהבים שחגגו מיד בסיום. קולות הטלוויזיות הדהדו ברחובות ובזמן הבקעת השערים, הרשתות הסלולאריות קרסו. ראשי המדינה ביקשו מהמעסיקים לגלות סובלנות לעובדים שנעדרו מעבודתם. בכל זאת, הם אמרו, מדובר "באירוע היסטורי". מחזות השמחה ברחובות וההתגייסות הלאומית הזכירו רק מאורע ספורט אחד אחר בהיסטוריה האוסטרלית - זכיית סידני באירוח המשחקים האולימפיים (וגם אז, החגיגות נגעו לתושבי סידני בלבד).
גם הפוליטיקאים קפצו על העגלה ודיברו על תחושת ה"עושים היסטוריה" כאשר הם עצמם מנסים להיות ראשונים למצלמות ולמיקרופונים. ראש הממשלה, ג'ון הווארד, שצולם מקפץ אחרי שער השוויון האוסטרלי בביתו כשהוא לבוש באימונית של הנבחרת, צוטט אחרי המשחק כאומר: "מה שמשמח אותי זה שיש תמורה להשקעה בנוער. מסיבה כלשהי לא הצלחנו ברמה הבינלאומית, והיום זה השתנה". בנוסף, אוסטרליה כבר מיהרה להצהיר כי היא רואה את עצמה מועמדת לארח את המונדיאל של 2018, וכי ההכנות לקראת המכרז כבר יצאו לדרך.
אבל השינוי הוא עמוק יותר, ובמקום שבו הגלישה הפכה תרבות, היום גם הכדורגל הולך בעקבותיה: מעתה כולם יקראו לנבחרת הסוקרוז (על משקל הקנגורוז), יתלו את דגל הנבחרת על מכוניתכם, ירכשו את דיסק שירי הנבחרת, ילבשו את חולצות הנבחרת ובחורף האוסטרלי יתעטפו לעבודה בצעיף הנבחרת. גם ניתוחים טקטיים של הנבחרת האוסטרלית ונבחרות אחרות נהפך לתחביב נפוץ. אין כניסה לפאב אם אינך יודע כמה פעמים נכנס וידוקה לרחבה במשחק מול יפן ומאיזה צד.
ועכשיו - איטליה. המשחק הזה יכול להחליף את הרגשת ה"עושים היסטוריה" ל"עשינו היסטוריה". במקרה כזה - הישמרו. אוסטרליה כבר הראתה בעבר את יכולותיה כמעצמה, רק שאף אחד לא דאג לפקוח עין. אם התנופה הזאת תמשיך, תתרגלו לראות את הכתום והירוק גם במונדיאלים הבאים.