ילד גדול?

למרות שכל משחק של נבחרת אנגליה הוא מסיבת רחוב עבור אבירי הצלב האדום, העיר קלן זכתה לארח פסטיבל יוצא דופן: ווין רוני חזר להרכב של סוון גוראן אריקסון. במרכז העיר המערב גרמנית הוצב אוטובוס קומותיים אנגלי מסורתי בצבע אדום, מהסוג שירד לפני שנה מהכבישים באי השכן, ומסביבו אוהדים מעבירים טוש שחור אחד לשני, מתעדים את הרגע על ידי החתמתם שמם ודעתם על הרכב הענק. אתם יכולים לנחש כי השם של רוני הוכתם בכל פינה לצד שמות האוהדים האנגלים, ממש כמו על דגלי הענק, שנפרשו במדרחוב הראשי של קלן ונועדו לאותה מטרה.

גם לתושבי קלן, שחגגו באותן שעות את שערו לוקאס פודולוסקי המקומי במדי נבחרת גרמניה, קשה היה להישאר אדישים נוכח מופע הראווה הזה, לשאגת הרוני שנפלטה מהאצטדיון בעיר. בכל מקום שהם דרכו היה זרוק עיתון בריטי יומי, ועל שערו ווין רוני כמובן, צלב אדום צבוע על גופו המרוח לבן, עם רמיזה ברורה לישו. אנגליה מצאה את המשיח.

אך באותה מידה שהפסטיבל רוני היה עוצר נשימה, הוא גם היה די פתטי, כשבוחנים אותו בעין מקצועית גרידא. ההסתמכות האנגלית על מצב הרגל של חלוץ מנצ'סטר יונייטד מעידה עד כמה הם חסרי ביטחון ביכולת שלהם לזכות בגביע העולם. העובדות בנוגע לרוני פשוטות: חלוץ נפלא, מוכשר להפחיד, חזק, טכני, נחוש, ווינר, אבל עד היום הוא לא זכה בשום תואר רציני בקריירה שלו. בשנתיים האחרונות הוא כבש 27 שערים ב-65 משחקים במדי יונייטד, כולם היו לפרוטוקול בלבד, ללא שום הישג בפרמייר-ליג או בליגת האלופות. רוני אמנם הצטיין ביורו 2004, אבל עדיין לא הוכיח שההצגה בפורטוגל לא היתה מזל של מתחילים. כן, רוני שחקן מצוין, אבל אם עדיין לא הוביל על כתפיו הרחבות קבוצה לתואר, למה שיסחוב נבחרת?

עם שחקנים כמו ג'רארד, למפארד, בקהאם, גו ואשלי קול, אואן, טרי ופרדיננד, ההתנהלות של הנבחרת האנגלית ואוהדיה משולה לאדם אמיד ומתוסכל, שבטוח שאם הוא יהיה עשיר מאוד חייו יהיו מספקים. אבל גם התוספת של רוני לסגל העשיר דיו של אריקסון במשחק מול שבדיה, לא שינתה את העובדה שהנבחרת הטכנית ממשיכה לשחק כדורגל מקרי ומפוזר, חסר רעיון, חסר תכנון, ובסוף תמיד חוזרת לשורשים: הכדורים הארוכים וההגבהות.

איאן קינג מה"סאן" הסקוטי, שנצמד לנבחרת האנגלית בחודש האחרון וחש את ה"רוני מאניה" מקרוב מסכים כי האנגלים מצפים יותר מדי משחקן שעדיין לא הוכיח את עצמו ברמה הבינלאומית. "האנגלים מחפשים גיבור חדש, תקווה חדשה, אחרי שבקהאם התבגר להם", הוא אומר. "הם מאמינים שרוני יכול להיות הרונאלדו שלהם. אתה צריך לראות מה קורה במסיבות העיתונאים היומיות. כל השאלות עוסקות ברוני, רוני, רוני. כשכולם חשבו שרוני לא יוכל לשחק במונדיאל, העיתונאים האנגלים הסתובבו במחנה ממש עם הראש באדמה ואמרו 'אין לנו סיכוי לזכות בגביע העולמי בלי רוני, הכל אבוד'. לדעתי האישית, אלו יותר מדי ציפיות על בחור צעיר שהוא בקושי בן 20. אבל לך תבין אותם. אני סקוטי, הם אנגלים".

כריסטופר סקודר, פרשן הטלוויזיה של "סקיי", שחלקכם מכירים היטב מהמסך בבית, סבור שהחן השכונתי של רוני הוא שמושך אחריו את המעריצים. "הוא אחד מהחבר'ה. יש לו כריזמה של אחד מהרחוב, ולכן האוהדים אוהבים אותו", אומר סקודר. "התקשורת בנתה אותו מאוד, אבל הוא עדיין צריך להוכיח שהוא ראוי למעמד כזה, שהוא שחקן מיוחד. הוא לא הבקיע שער אחד עבור אנגליה מאז יורו 2004 במשחק רשמי. ביורו 2004 הוא כבש ארבעה שערים כשהוא בן 18, אבל מאז יש לו רק שני שערים במשחקי ידידות".

- אבל גם העיתונאים הבריטים נדבקו ב"רוני מאניה". יש לך הסבר?

"התקשורת חולה עליו בגלל האופי שלו, בגלל שהוא תמיד נכנס למאבקים. הוא חלומו של כל עיתונאי. צריך לראות אם לא היה כאן לחץ גדול מדי. רוני מאוד אוהב שהתקשורת עוסקת בו, הוא אוהב את תשומת הלב. אני מודאג שאם הדברים לא ילכו לו, הוא יעשה בסוף עבירות של אדום. יש לו פוטנציאל להיות הכוכב של הגביע העולמי, אבל אם זה לא יקרה, זה בגלל שהנבחרת לא משחקת כקבוצה. קבוצה עושה שחקן ולא שחקן עושה קבוצה".

- תסביר.

"אריקסון בחר את השחקנים הכי טובים, אבל לא בהכרח את הקבוצה הטובה ביותר. נורא קשה להשאיר מישהו בחוץ, אז אריקסון מנסה למצוא לכולם מקום בקבוצה. יש לנו אינדיווידואלים טובים, אבל לא קבוצה. אין לנו מספיק משחק קבוצתי. כולם יודעים שיש לנו שחקנים גדולים, גלאקטיקוס, אפילו ב-1966 לא היו לנו שחקנים כאלה, אבל הם לא מראים עדיין את הפוטנציאל הקבוצתי שבהם. יש לנו חמישה שחקנים נוספים שיכולים לנצח משחקים מלבד רוני, אבל כנראה שיש לנו יותר מדי והם מפריעים אחד לשני".