אולי הפעם, ספרד?

למרות שמדובר היה במשחק די מגרה, התקשורת הספרדית והעולמית לא התנפלה על המושבים בתא העיתונות בלייפציג, לקרב החוזר בין אנדריי שבצ'נקו לקרלס פויל. התור הקבוע ברשימת ההמתנה של העיתונאים שלא זכו מראש באישור כניסה למשחק היה קצר להחריד, כאילו רומזים שבלייפציג לא תצוץ פתאום האטרקציה של המונדיאל. 5 דקות למשחק הפתיחה של ספרד מול אוקראינה, ומפרצים שאננים של כיסאות ריקים נחשפים ביציע התקשורת שמתחת לכיסא הפרשן של הטלוויזיה הספרדית, העיתונאי והקולגה דייגו ארמנדו מראדונה, שלא דפק נפקדות. והאמת? אחרי היסטוריה ארוכה כל כך של כישלונות ברגעי האמת, אפשר להבין את הסקפטיות כלפי הנבחרת הספרדית, שגם משחקי המבחן הבינוניים שלה לא ממש הזמינו את העיתונאים לצפות בביצועיה.

קצת יותר משעתיים אחר-כך ולואיס ארגונס המושמץ כל כך מתחיל את מסע הניצחון שלו מול העיתונאים הספרדים, שמתביישים לגשת אליו בשאלות בדרכו לאוטובוס הספרדי, שיוצא מהאצטדיון בלייפציג. ידיו עמוק בכיסים, הילוכו איטי, בטוח, גאה, קצת קנטרני, מבטו פוזל לכל עבר, פרט לגדה בה עומדים הכתבים הספרדים, מעט המומים מהתוצאה. עיתונאי צרפתי פונה אליו בחשש מה ותוהה לגבי ההרכב שהמאמן הספרדי העלה, אבל ארגונייס חסר סבלנות, אין לו זמן לתשובות. את התשובה שלו הוא נתן במגרש. הנבחרת שלו היא ללא ספק המרשימה במחזור הראשון בשלב הבתים. השועל הוותיק עוצר ליד הטלוויזיה הספרדית, מעניק ראיון מנומס ונעלם באופק. אף שאלה, אגב, לא נגעה לציטוט האומלל שלו בעבר על תיירי הנרי ("חרא שחור"). מי זוכר.

פתאום, באותם רגעים של בדיעבד, הפילוסופיה של ארגונס נראתה מובנת לכל. למסיבת העיתונאים של פיפ"א הוא לוקח איתו צ'אבי. צ'אבי אלונסו ופרננדו טורס הבקיעו, התקשורת הספרדית עטה על כל מילה שפולט כובש הצמד דויד וייה, אבל ארגונס יודע שהציר עליו הבניין שלו קם ונופל הוא הקשר האחורי הנפלא של ברצלונה, שרעב מאוד לדשא ולכדור אחרי פציעה ארוכה ומייגעת. צ'אבי, אולי הקשר האחורי הטוב בעולם, גם נבחר על ידי פיפ"א לשחקן המצטיין במשחק.

ארגונס, שמופיע לא מגולח בפני המצלמות, ישיר מאוד כהרגלו. "סעודיה היא יריבה קלה, אבל צריך להיזהר", יורה האיש, שכנראה יסיים בראש בית ח', ומצמיד שוב את משקפיו לפניו. ברגעים של אופוריה, התנהלותו משרד שפיות ועוקצנות כלפי הסביבה כאחד. לו רק היו מקשיבים לדבריו לפני כן.

בזמן שהכתבים הצרפתים, שעוד עלולים לפגוש את ספרד המרשימה בשמינית הגמר, מביטים ברתיעה קל בארגונייס על מסך הפלזמה, יוצאים לחלל התקשורת סודות ההצלחה של נבחרת הספרדית. לא עוד נבחרת של כוכב עולמי אחד גדול ועשרה אחרים בצילו, אלא קבוצה מאוזנת של שחקנים מצוינים בכל עמדה, שעדיין רעבים להכרה עולמית וגם מסוגלים להשיג אותה: לואיס גרסייה, סרחיו ראמוס, דויד וייה, פרננדו טורס, שהחיוך הנערי והלא נגמר שלהם והאופן בו הם מתבדחים בסיום עם הכתבים הספרדים, מעידים על הרעננות של הנבחרת הזאת.

איתם מתמזגים לכדי גוף אחד פויל וקסיאס היותר וותיקים, שעונים בסבלנות ורצינות קצת מוגזמת לכל כתב רדיו, טלוויזיה, עיתון או אינטרנט שפונה אליהם. יש ציר, יש רוח רעננה, יש רעב להצליח ויש הנהגה שפויה מאחור. כמה עיתונאים ספרדים מובסים יכולים לעת עתה לומר סופסוף שיש גם מאמן, שהגה את התלכיד הנכון וגרם לו להתחבר ולהתפרץ בזמן הנכון.

אך סוד כוחה של ספרד ניכר באותן דקות גם דרך האנשים שצעדו בסך ולא הרבו במילים על המשחק. חוזה אנטוניו רייס, עם פלאפון צמוד לאוזן ותנועות ראש אחידות מצד לצד המרמזות על כך שהוא לא שש לדבר, ובעיקר ססק פברגאס ואנדרס אינייסטה, שנפגשו לפני חודש פחות שלושה ימים בגמר הצ'מפיונס, אבל בארבע עיניים הם נראים מקסימים וילדותיים כמו מאור מליקסון. אינייסטה המוכשר פולט כמה מילים דיפלומטיות על ההחתמה של גודיונסן בברסה, נותן עוד ביס בחטיף האנרגיה שחילקו לו בחדר ההלבשה וקורץ לכל עבר. אם אלה התותחים שיש לארגונייס בבונקר על הספסל, אולי כבר לא נמהר מדי להמר הפעם נגד השור הספרדי.

אלא שעל אותן בלטות בדיוק התרוצץ בשקט גם מנגנון ההרס העצמי של הנבחרת הספרדית. הכוונה היא בעיקר למיצ'ל סלגאדו וראול המסופסלים, שחלפו בפנים חתומות מול הכתבים וצעדו במהירות לעבר האוטובוס, מבלי לדעת מה עובר בראשם ואם יש באמתחתם חומץ נפץ חברתי שדי בו כדי לפוצץ התלכיד של ארגונייס.

רגע לפני שנכנס למשחק, ראול אמנם פירגן לדויד וייה המוחלף במחיאות כפיים, ניסה לעודד לא פעם את פרננדו טורס הצעיר וללמד אותו את מה שהוא כבר שכח, ואפילו ניסה לבשל לסרחיו ראמוס במקום לכבוש בעצמו, אולי כדי להראות שהוא שם את הצלחת הנבחרת לפני מקומו שלו בהרכב. אבל כל זה היה כלפי חוץ. את מה שראול מרגיש בפנים עוד אף אחד לא יודע. אם הנבחרת הספרדית תצליח גם כשהכוכב הענק שלה יהיה על הספסל, תהיו בטוחים שהפרגון של ראול הוא אמיתי ושום דבר לא מסתתר מאחורי ההליכה המהירה שלו לאוטובוס בסיום המשחק. או שלא.

בינתיים, ארגונייס לא נכנע לשמות הגדולים ויוצר היררכייה ברורה, שמבוססת על תוצרת במגרש. כשארגונייס נשאל על-ידי הכתבת היפה של פיפ"א מי מהנבחרות שמשחקות במונדיאל הרשימו אותו, הוא מונה את איטליה, ארגנטינה וגרמניה, אבל שוכח באופן זועק את ברזיל. האם גם הפעם ניסה המאמן, שלא סופר את רונאלדיניו, לומר משהו על הכוונות של הנבחרת שלו, שאף אחד לא טרח עדיין להבין?