בית המוות בשוק

הנבחרות האפריקאיות שהופיעו עד היום במשחקי גביע העולם הציגו ים כשרון, הרבה התלהבות, טכניקה ומהלכים נהדרים, אבל לא הצליחו להתגבר על הקבוצתיות האירופאית, ועל הקשיחות המנטלית שהציגו הנבחרות הטובות באמת. גם קמרון של 1990, הנבחרת האפריקאית הטובה ביותר, נישאה בעיקר על גבי המתנה שאלוהים העניק לשחקנים בירוק. קבוצה מנוסה וקשוחה יותר לבטח הייתה מצליחה לנצח את אנגליה באותו רבע גמר בלתי נשכח באיטליה. ב-2002 הקמרונים עשו בית ספר לגרמניה בשלב המוקדם, אבל עם שריקת הסיום ירדו לחדר ההלבשה כשעל לוח התוצאות רשום 0:2 לגרמנים. לשמינית הגמר הם לא הגיעו. האריות, כך נראה, פשוט באו להנות מכדורגל. זה היה חלק מהקסם של רוז'ה מילה וחבריו ב-1990, אבל עם קסם בלבד לא הולכים למכולת.

זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי במחצית המשחק בין ארגנטינה לחוף השנהב, כשהדרום אמריקאים החזיקו יתרון 0:2. הייתה ההרגשה שחוף השנהב היא נבחרת אפריקאית מזן שונה, אבל עליה היה להוכיח זאת. במחצית השנייה אכן ראינו נבחרת גדולה, שעשויה עוד להגיע רחוק בגרמניה, אולי אפילו הכי רחוק שאפשר. אחרי 90 דקות מול חניכיו של חוזה פרקמן, למרות שספגו שלושה שערים חוקיים (שרק שניים מהם אושרו), הראו דידייה דרוגבה ושות' שהם לא נופלים מהארגנטינאים. באף אספקט של המשחק. וזו, כידוע, מחמאה לא קטנה. מחמאה נוספת היא העובדה שהארגנטינאים ירדו חוגגים, ואף הביעו שביעות רצון מהרמה שהציגו.

לו חוף השנהב הייתה עולה למחצית השנייה שבורה מהפיגור, שגם ב-45 הדקות הראשונות לא שיקף את הנעשה על הדשא, הסיפור היה שונה לחלוטין. ידידי אוהד הפילים חשש מתבוסה של 3:0, אבל זה לא קרה, ועם כל הכבוד לשתי הנבחרות הנוספות בבית ג', לאוהדי הכדורגל מגיע לראות עוד קצת מחוף השנהב. הם יכולים להיות המרענן הרשמי של המונדיאל, הנבחרת שתציל אותנו מעוד שיממון כמו זה של 2002.

המאמן הנרי מישל העלה 11 שחקנים טכניים בצורה בלתי רגילה, שטסים קדימה כמו סילונים, בנויים לתלפיות, חזקים, קבוצתיים, ונחושים. גם ההגנה, ברשות קולו טורה, המשיכה את היכולת שלה מאליפות אפריקה, שם כמעט ולא ספגה כל הדרך להפסד בגמר (בפנדלים). ארגנטינה התקשתה להגיע להזדמנויות, כשרק ההרמות והמסירות האמן של ריקלמה הצליחו לפצח את ההגנה פה ושם, אבל לא בצורה עקבית. ראינו לחץ על מובילי הכדור, וסגירה טובה על הרנו קרספו וחאבייר סביולה (חוץ מאותה מסירה של ריקמה, כאמור). זו לא עוד "נבחרת סימפטית".

עם יאיה טורה ועמנואל אבואה בקישור, פלוס המחליפים בקארי קונה וארונה קונה, המעבר מההגנה להתקפה נעשה בשלושה צעדים, שתי מסירות וכדור אחד, כשהארגנטינאים לא רק שלא מספיקים להתארגן, אלא עדיין מנסים להבין איך איבדו את הכדור בצד השני. ועדיין לא הזכרנו את העובדה שבכתום משחק גם חלוץ גדול כמו דרוגבה, שעושה שמות בהגנה בצורה בה הוא שומר על הכדור, שלא לדבר על המנהיגות, העוצמה המתפרצת, הטכניקה ויכולת הסיום. בית המוות או לא בית המוות, חוף השנהב לא צריכה לחשוש מסרביה או הולנד. עם כל הכבוד - ויש כבוד - הן צריכות לחשוש ממנה.