הרגו את השליח

"אתה תשלם גם 1,000 שקל עבור שידורי המונדיאל ותכתוב לי שדפקו אותך. הדרך היחידה היא להוריד מחיר ולא לקנות" - אריה מליניאק, עיתון "תל אביב" מה-19.8.05, מגיב על מכתבו של אוהד, שבכלל לא קבל על מחירי המונדיאל, אלא על חבילת השידור של ליגת העל.

לפני כשבועיים רשם נתן זהבי את אחד מהישגיו העיתונאיים הגדולים ביותר. זהבי, שעשה לעצמו שם של האיש הכי עצבני במזרח התיכון, ניהל מלחמת חורמה בממשלה על אי הכנסת התרופות נגד סרטן המעי הגס לסל הבריאות. הוא הרחיק לכת עד יריית פצצות תאורה בהפגנה מול הכנסת. המאבק, כידוע, נשא פרי.

זהבי הוא דמות שנויה במחלוקת, אחת מני כמה בעיתונות הישראלית. כשאדם בעל השפעה נוקט בעמדה כל כך קיצונית ועקבית, אך טבעי שירכוש לו שונאים רבים לצד אוהדיו. עם זאת, הפעם היה סוג של קונסנזוס סביב המאבק של זהבי. גם אלה שבעבר לא יכלו לשאת את קולו, כשעלה לדציבלים גבוהים, הסירו את הכובע.

לא רבים האנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. לפוליטיקאים, למשל, אין אמת בכלל. מהם אף אחד לא מצפה לכלום. זו הסיבה לכך שהאחיזה שלנו בדמויות בעלות השפעה, כמו זהבי, היא גדולה. גם בעולם הספורט היו כמה כאלה: אנשים שמיצבו ומיתגו עצמם כשליחי ציבור. רון קופמן היה אחד, עד שהנביחות שלו בערוץ 5+ איבדו כל משמעות. גם לאריה מליניאק הייתה מילה.

הרבה לפני שעופר שלח מיתג את עצמו כפרשן לענייני כל מה שקורה על כדור הארץ, עשה זאת מליניאק, ועם טכנולוגיה הרבה פחות מתקדמת. ממאמן כדורסל הוא הגיע לעמדת פרשן, החל לדבר גם על פוליטיקה בגלי צה"ל והפך לאחד הטוקבקיסטים של המדינה, עוד לפני עידן הגלישה ברשת. הוא התקדם גם עם הטכנולוגיה והיה בין העיתונאים הראשונים שהפנימו את חשיבות האינטרנט, כשפרסם במאמריו את כתובת הדוא"ל שלו והקצה לשולחים פינה מיוחדת במדור.

ובטורים האלה, נהג מליניאק לא אחת לתקוף את צ'רלטון. ב-19.11.04 ביקר את ההסכם של ההתאחדות לכדורגל עם החברה: "להתאחדות אין מנוס לדעתי אלא לחקור את כתב הכניעה של ליגת העל לחברת צ'רלטון". שבוע לאחר מכן ראיין את גברי לוי ואת איצ'ה מנחם, תקף אותם בסוגיית השידורים ולבסוף סיכם: "המצב באמת בלתי נסבל".

ביום שלישי התבשרנו על פאנל המונדיאל של צ'רלטון: בוני גינצבורג, ארי שמאי, אראל סג”ל ומליניאק. נגד גינצבורג אין לי שום דבר. להיפך, השבוע כשראיתי את תקציר משחק הידידות בין ברזיל לניו זילנד נזכרתי אפילו בגול המוזר שנתן לווינטון רופר ב-85'. על המגרש ומחוצה לו הוא תמיד היה דמות קומית ומלאת פוזות, אבל לזכותו ייאמר שמעולם לא שיריין לעצמו אידיאולוגיה. השלושה האחרים הם אלה שהחץ מופנה אליהם.

האנשים בצ'רלטון אינם פושעים, למרות הסלידה העמוקה שכולנו חשים כלפיהם. מותר להם להעסיק, ומותר לכל פלוני לקבל את הבמה המפתה שהם מציעים לו. מובן שמבחינה חוקית אין פסול בכך שמליניאק, שמאי וסג”ל יפרשנו את המונדיאל. הבעיה היא שאלה בדיוק האנשים שהיינו מצפים שיגידו "לא, תודה" בנימוס, וימשיכו לנהל את מלחמותיהם בעד החלכאים והנדכאים, כפי שעשו עד כה באמצעי התקשורת. סג”ל ושמאי הם בעצם אותו אדם, רק מקצוות פוליטיים ואידיאולוגיים הפוכים. אחד צמח ביציעי ימק"א ומייצג את הימין (למען ההגינות, יש לציין כי בשנים האחרונות התרחק סג"ל מכדורגל ומתמקד בפוליטיקה), השני תומך בשירי נאצה בשער 5 בבלומפילד, ומשמיע קולו בשם המיעוט האליטיסטי. מליניאק הוא קו האמצע שביניהם. אין לו צד, ובגלל זה הוא יכול להיות עוד יותר משולח רסן מהם. לא זכורות התבטאויות של סג”ל ושמאי נגד צ'רלטון, אולם עד לאחרונה לא היה לאיש ספק באיזה צד הם נמצאים, או לפחות אמורים להיות.

אלא שכמו פוליטיקאים, שלושתם ניצלו את הבמה שניתנה להם על ידי קהל בוחריהם, זה שהביא אותם לפסגות אליהן הגיעו, כדי לרכוש פיסת פרסום רחבה לאור מצלמות הרייטינג. אלמלא מתנגדי צ'רלטון לא היינו שומעים בכלל על סג”ל, שמאי לא היה זוכה לכל כך הרבה הופעות בבתי המשפט ומליניאק היה מאבד את משמעותו כלוחם נגד המוסדות והבירוקרטיה בספורט.

ובעצם, הניצחון כולו של צ'רלטון במקרה הזה. במחי כמה שיחות טלפון חשפו קברניטי הערוץ כמה עלובה היא עיתונות הספורט הלוחמת בארץ וכמה נועזים הם הלוחמים האמיצים, עד שדוחפים להם מיקרופון לפה ומציעים להם קצת פריים טיים. תמורת בצע כסף ופרסום גויסו שלוש מספינות הדגל של העט המושחז לעורף האויב.

לציבור, חברים, יש בדרך כלל זיכרון קצר, אבל לא הפעם. את פרשיית זכויות השידור של המונדיאל הזה לא ישכחו גם הרבה אחרי שהטורניר יסתיים. מר מליניאק (כך אתה הרי מבקש שיקראו לך) – אף אחד לא ממש יצפה ממך לתשובה כנה יותר בעיתון ולא יאמין לך כשאתה מנהיג אותנו למרד צרכנים. מר סג"ל – יש לך דרישת שלום מהחבר'ה מהימין ומהעשירון התחתון, שראו בך סוג של דובר. ועו"ד שמאי...עזוב. בעצם, גם ככה אף פעם לא לקחנו אותך ברצינות.