אימפריות שוקעות מהר

הגמרים האיזוריים סיפקו לנו, כמו כל הפלייאוף הזה, גם משחקים מצוינים וגם סיפורים מעניינים. על המנצחות נדבר ביום חמישי, אבל הפעם ניתן את הכבוד הראוי למפסידה הגדולה - הדטרויט פיסטונס. אמנם גם פיניקס סיימה את דרכה בשישה משחקים, אבל בעוד הסאנס יכולים להיות מרוצים ומעודדים מהריצה המופלאה שלהם, ופשוט להחזיק אצבעות בתקווה שאמארה סטודמאייר יחזור לכושר, לפיסטונס מחכה קיץ ארוך של אי ודאות והחלטות קשות.

ככה פתאום, במחי שתי סדרות פלייאוף, הפכו הפיסטונס מהקבוצה של המזרח בהא הידיעה, קבוצה שבנויה על בסיס איתן לשנים ארוכות, לכזו שהג'נרל מנג'ר ג'ו דומארס צריך להחליט אם לפרק או לשמור על הבסיס של הסגל. סימני השאלה מרחפים מעל לכל אחד מהשחקנים, מלבד טיישון פרינס, שהיה השחקן המצטיין של הקבוצה בפלייאוף.

בן וואלאס הזדקן לנגד עינינו, וחוסר יכולתו לקלוע, מהשדה או מהעונשין (27 אחוז מהקו לאורך הפלייאוף, הנתון הגרוע ביותר בהיסטוריה של הפוסט סיזן) פגע אנושות בקבוצה; ראשיד וואלאס המשיך להיות הקשקשן שכולם אוהבים (לשנוא), אבל על הפרקט הוא היה בלתי אפקטיבי בעליל; ריפ המילטון לא יכול לייצר לעצמו מצבי זריקה, וכשההגנות התמקדו בלעצור אותו מיד אחרי חסימות הוא התגלה כשחקן מוגבל התקפית; וצ'ונסי בילאפס איכזב קשות עם חוסר דומיננטיות משווע. על הספסל באמת שאין טעם להכביר מילים.

אחרי שיא מועדון של 64 ניצחונות בעונה הרגילה, סדרה קלילה מול מילווקי ומשחק ראשון מרשים מול קליבלנד, משהו בפיסטונס נשבר. אולי זה היה קל מדי, אולי השחקנים הפכו שאננים והתקשו לעכל את הנחישות והאמונה של היריבות, ואולי ההתקפה שעבדה לאורך כל העונה – התקפה שהייתה בנויה כמעט לחלוטין על קליעות מבחוץ – הפסיקה לעבוד כשהשחקנים התחילו להשליך לבנים. ויש את הגרסה של השחקנים, שלא התביישו לסמן את סונדרס כבעיה, לאור העובדה שבשנתיים האחרונות הקבוצה לקחה אליפות והגיעה למשחק שביעי של הגמר, והנה הוא הגיע ופתאום הם מודחים כבר בגמר המזרח.

מה שבטוח הוא שההילה שהקיפה את הקבוצה הזו התנפצה לרסיסים במשחק השישי נגד מיאמי, אחרי שנסדקה נגד הקאבס והחלה להתפורר כשהקבוצה נפלה לפיגור 3:1 מול ההיט, בעוד הבוכנות מאשימים אחד את השני במפלה הצפויה. גם התגובות להדחה עשויות לבשר על נפילתה של הקבוצה מגדולה.

"הגענו לגמר פעמיים, ופעם אחת זכינו באליפות", סיכם צ'ונסי בילאפס תקופה. "אני חושב שאלו תוצאות טובות". ויש בקבוצה מי שלא מתבייש לומר שזה נגמר. "ההזדמנות הכי טובה עבורי לזכות באליפות הגיעה בשנה שעברה, ופיספסנו אותה", אמר אנטוניו מקדייס, שהגיע לקבוצה אחרי האליפות של 2004, וחווה את ההפסד במשחק השביעי מול הספרס בגמר 2005.

הערפל יתחיל להתפזר בקרוב, והמטרה העיקרית של דומארס הקיץ תהיה להחתים מחדש את בן וואלאס, שיהיה שחקן חופשי מה-1 ביולי. "ביג בן הוא הפיסטונס", אמר בילאפס אחרי ההדחה מהפלייאוף. "אני מאוד מקווה שהוא יהיה איתנו גם בעונה הבאה". אבל ב-NBA כמו ב-NBA, אף החלטה מקצועית היא לא מקצועית נטו. החוזה האחרון של וואלאס היה בסך 30 מיליון דולר ל-6 שנים, ודומארס מוכן ומזומן לצ'פר את השחקן שסימל יותר מכל את התחייה של המועדון (הגיע בסיין אנד טרייד מאורלנדו בתמורה לגרנט היל בשנת 2000), ואף להפוך אותו לפיסטון בעל המשכורת הגבוהה ביותר. השמועות מדברות על חוזה בסך 10-12 מיליון דולר לעונה לארבע שנים, אבל ייתכן שזה לא יספיק.

"שום דבר בליגה הזו אינו ברור מאליו", אמר וואלאס. "לא הייתי אמור לעזוב את וושינגטון, וחשבתי שאפרוש באורלנדו. דבר מוזרים קורים, וזה לא מובן מאליו שאחתום בדטרויט, למרות שכולם יודעים שכאן נמצא הלב שלי".

וואלאס שכר לאחרונה את שירותיו של ארן טלם, סוכן סופר קשוח שידוע בחתירה הבלתי נלאית שלו לחוזים מקסימלים. לפני כן נראה היה שהשחקן מתכוון לנהל את המו"מ בעצמו, ובכך להבטיח את הישארותו. עכשיו ההתנהלות מול הקבוצה תיעשה בטונים אחרים לגמרי, עם שיקולים הרבה יותר קרים. טלם ידרוש מהפיסטונס 80 מיליון דולר לשש שנים, ויכול להיות שהמועדון ייאלץ לוותר על שירותיו של שחקן ההגנה של השנה בארבע מחמש העונות האחרונות, לאור העובדה שיהיה בן 32 בספטמבר הקרוב, ולאור העובדה שחוזה מנופח שלו יתקע את הקבוצה עמוק בתוך התשלומים למס המותרות וימנע מדומארס כל גמישות בעתיד. אם הכושר שלו יתחיל להידרדר, זה עלול לדרדר יחד איתו את הקבוצה כולה, שכן אין לו מחליף ראוי בסגל.

כדאי גם לזכור שקבוצות כמו שיקגו, אטלנטה וטורונטו, להן מספיק מקום בתקרת השכר, יחכו לכל הזדמנות לגנוב את וואלאס ולסדר לעצמן נוכחות הגנתית מוחכת, וטרן שינהיג את צעירי הקבוצה.

קשה יהיה להאשים את השחקן אם יבחר בהצעה הכספית הגבוהה ביותר בחוזה המקצועני האחרון של הקריירה שלו, ובאותה מידה גם יהיה קשה להאשים את דומארס אם יסרב לנעול את תקרת השכר בעבור שחקן מבוגר שעושה עבודה רק בצד אחד של המגרש. וכדאי גם לזכור שהיכולת ההגנתית של ביג בן, למרות תואר שחקן ההגנה של השנה, כבר אינה כתמול שלשום, בין היתר מכיוון שהוא מסתמך בעיקר על כוח ואתלטיות.

"אתה חייב להקשיב ולבדוק את ההזדמנויות שיש שם", סיכם וואלאס. "אתה חייב לשקול את כל האופציות שלך, וזה לא תמיד עניין של כסף, אלא לפעמים להיות במקום שבו אתה מרגיש בנוח לעשות את מה שאתה עושה". עוד רמז לסונדרס, מאמן בעל אוריינטציה התקפית שלא ממש הסתדר עם הסנטר שלו, ואף ייבש אותו לאורך רוב הרבע הרביעי במשחק השישי במיאמי.

כשסונדרס התחיל לעבוד בדטרויט, פרשנים רבים תהו בקול רם אם יש לו את היכולת להשתלט על החבורה המגובשת והקשוחה שהשאיר אחריו לארי בראון. המאמן החדש הביא איתו ארסנל התקפי מורכב ודגש על איך שמים את הכדור בסל, אבל עשה זאת בקבוצה שמתגאה בעיקר ביכולתה למנוע מהיריבה לשים את אותו כדור בסל שלה. בנוסף, בראון היה מאמן שדרש רבות מהשחקנים שלו, ולא התבייש להיכנס בהם כשהיה צריך, בעוד פליפ נחמד יותר, ואין לו את העוצמה שמשדר בראון, על כל המגרעות של המאמן היהודי. בחדר ההלבשה של דטרויט אף נשמעו לא מעט שחקנים שמתגעגעים לאקס המיתולוגי, משהו שקשה היה להאמין שיקרה אחרי שזה המאיס את עצמו על כל התושבים של עיר המכוניות.

כל סימני השאלה נשכחו כאשר הפיסטונס שעטו קדימה ועשו רושם שהם יכולים לנצח 70 משחקים. ארבעה פיסטונים אף נבחרו לאולסטאר באמצע העונה. אבל מתישהו העניינים החלו לחרוק, ואיבוד השליטה של הקואץ' יצא החוצה כאשר בן וואלאס סירב לחזור למשחק עונה רגילה, לאחר שהתמרמר על הייבוש שלו על הספסל. זה קרה במשחק צמוד שהתוצאה בו טרם הוכרעה, וכשסטיב פרנסיס עשה את זה בגארבג' כל הארץ צהלה ושמחה. סונדרס לא ניסה להשפיל את הסנטר שלו, אלא קיבל החלטה מקצועית נטו, ו-וואלאס החליט לעשות דין לעצמו. הוא לא נקנס או הושעה, והתקרית טואטאה במהירות, אבל לאור הקרע בין המאמן לשחקנים בפלייאוף ניתן לראות בה בדיעבד כסימן לבאות.

עכשיו דומארס צריך לחשוב אם המאמן שלו בכלל מתאים לשחקנים, שכן כל היצירתיות ההתקפית שהביא איתו נעלמה במאני טיים והפכה את דטרויט לקבוצה תקועה בשתי הסדרות האחרונות שלה. מצד שני, פיטורין של סונדרס יסמן את דומארס כמפטר סדרתי, אחרי שהעיף את ריק קרלייל לפני שלוש שנים בצורה מעוררת מחלוקת, ובקיץ נפטר מבראון בקול גדול. וכאמור, לכל החלטה לגבי פליפ יהיה משקל בניסיון להשאיר את ביג בן, שלא מרגיש חלק מהאופי החדש של הקבוצה.

בילאפס זכה בתואר ה-MVP של הגמר ב-2004, וסיים חמישי במירוץ לתואר ה-MVP של העונה הרגילה ב-2005/6. אבל בפלייאוף שום דבר כבר לא עבד, ואחד משחקני הקלאץ' הבכירים ב-NBA לא הצליח לתת את התפוקה בזמן החשוב ביותר של העונה. בפלייאוף הוא ירד ל-17 נקודות למשחק ב-40 אחוזים מהשדה, וחילק רק 6.5 אסיסטים (לעומת 18.5 ו-8.5 בעונה הרגילה). בסדרה מול מיאמי הוא קלע רק ב-39 אחוזים מהשדה, ובמשחק השישי והאחרון היה, באופן מפתיע, מהוסס וחסר חדות כשסיים עם 9 נקודות ב-3 מ-14 מהשדה, כולל 0 מ-3 מאחורי הקשת.

בילאפס יכול לצאת בקיץ 2007 מהחוזה שלו, שמכניס לו 6 מיליון לעונה, וסביר להניח שזה בדיוק מה שהוא יעשה. בשוק החופשי הוא יוכל לדרוש בסביבות ה-10 מיליון לעונה. אם דומאס רוצה להבטיח שהפוינט גארד שלו לא ילך, הוא יצטרך להחתים אותו על הארכת חוזה בסתיו הקרוב, ועל תקרת השכר הפקוקה של הפיסטונס כבר דנו בהרחבה, כמו גם על הסכנה בקפיאה על השמרים בקבוצה מבוגרת כל כך.

במזרח, מלבד מיאמי ודטרויט, יש כמה קבוצות צעירות שנמצאות בדרך למעלה – שיקגו האנרגטית, מילווקי המתפתחת, וכמובן קליבלנד של לברון ג'יימס, שבעונה הבאה תלך על כל הקופה. האם יכול להיות שהסתיימה תקופה עבור הפיסטונס? ראינו את זה קורה לכל קבוצה טובה. מצד שני, יכול להיות שמדובר בסך הכל בשנת התאקלמות, והחזרה לצמרת תהיה מהירה. הכל תלוי בדומארס, ואם הוא יצליח לקבל את ההחלטות הנכונות (ועל הדרך להוסיף קצת עומק לספסל הדליל), ולפתור את הבעיות שנוצרו, ההיסטוריה של המועדון תיכתב מחדש, והפלייאוף החלש של הקבוצה ייזכר רק כמעידה בין גדולה אחת לאחרת. אמנם מדובר במשימה לא פשוטה, אבל לפחות הפיסטונס יודעים שהיא נמצאת בידיים של אחד המנהלים המוצלחים בספורט האמריקאי, זה שהיה אחד מעמודי התווך של הבד בויס המקוריים ובנה במו ידיו את הבד בויס המודרנים.