מחפש תשובה ולא מוצא

גיל קדרון -

אחרי אליפות, הפסד במשחק שביעי בגמר, ועונה רגילה בלתי רגילה, ההילה סביב הפיסטונס צמחה למימדים גדולים. אבל הפלייאוף הנוכחי מדגיש את מה שכולנו בחרנו להתעלם ממנו כל העת - דטרויט לא קבוצה גדולה. היא מוגבלת התקפית, והנטייה שלה לנוח על זרי הדפנה מקוממת. כשמסתכלים על זה לעומק אז רואים שהם נהנו מתזמון נכון, אבל עדיין לא הוכיחו את עצמם לאורך זמן. כדי להיזכר כקבוצה גדולה היא צריכה לפחות עוד אליפות אחת, פלוס כמה שנים נוספות בצמרת. הדחה על ידי מיאמי, אחרי ההבדלים בין השתיים בעונה הרגילה, תפוצץ את הבלון הזה ותחזיר את הבוכנות למימדיהן הטבעיים - קבוצה מצוינת עם אופי בלתי רגיל ואליפות בודדת. כאלו היו לא מעט לאורך ההיסטוריה.


אסף רביץ -

תלוי בדרך ההדחה. אם היא תחזור לסידרה ותיתן פייט עד השנייה האחרונה, אם היא תוכיח שוב שהיא קטלנית עם הגב לקיר, לא תהיה שום סיבה להסיר את השם של הפיסטונס מרשימת הקבוצות הגדולות באמת בליגה, בדיוק כפי שהספרס נשארו ברשימה אחרי ההפסד לדאלאס. אבל אם המשחקים הבאים ייראו כמו ארבעת הראשונים ומיאמי תטייל לגמר זה כבר סיפור אחר. ההתקפה של דטרויט הפסיקה להפחיד כבר נגד קליבלנד ולדקות ארוכות מדי מול ההיט היא נראית מגוחכת. גם ההגנה לא בשיאה. נכון לעכשיו נראה שפליפ סונדרס לא יודע לנהל סדרות פלייאוף ברמה הנדרשת בשלבים האלה וזה מתחיל להשפיע על היחס שהוא מקבל מהשחקנים. אם הסידרה הזאת תיגמר בקלות הפיסטונס יהיו חייבים להשיג מאמן מתאים יותר כדי לחזור לרשימת הגדולות.


דן לזר -

דטרויט קבוצה גדולה, אבל לא כזו גדולה שהדחה מול מיאמי צריכה לשנות משהו. לפני הפלייאוף הפיסטונס באמת היו מועמדים טבעיים ללכת עד הסוף, אבל במבט לאחור ההרכב הנוכחי של דטרויט לא עשה שום דבר מספיק משמעותי כדי להפוך את הפרנצ'יז לאימפריה. למעשה דטרויט שיחקה סדרה מפלצתית אחת (מול הלייקרס הפצועים, בעונת האליפות שלה) וניצחה עוד כמה משחקי שבע מכריעים, שגם הייתה יכולה באותה מידה להפסיד. בשורה התחתונה דטרויט מזכירה עכשיו דווקא את דאלאס ופיניקס של השנים האחרונות- קבוצות מוכשרות וטובות, ששיחקו עונות סדירות גדולות, תוך משחק שמח וקולח, אבל לא הצליחו להגיע רחוק מדי בזמן אמת.

גיל קדרון -

יכול להיות שמישהו הדביק לשאקיל על הלוקר שלו בחדר ההלבשה את הדברים שכתבתי עליו בפלייאוף הזה. התשובה האחרונה שלו הייתה הקוסט טו קוסט המדהים במשחק הרביעי נגד הפיסטונס. הזכיר את האתלטיות והקלילות שאיפיינו אותו בצעירותו. לאור העובדה שאין אף קבוצה גדולה ששולטת בשמי הליגה, ולאור המשך הנסיקה ביכולתו של דווין וויד, גם אם הדיזל לא ייקח העונה אליפות, הוא יוכל לעשות זאת בשנה הבאה ואולי בזו שאחריה. אבל עם העלייה של לברון במזרח והקבוצות החזקות במערב, 2006 היא ההזדמנות הטובה ביותר שלו להתנתק מפיל ג'קסון וקובי בריאנט, ולרשום אליפות ראשונה בלעדיהם.


אסף רביץ -

לפחות עוד אחת, אולי גם יותר. עושה רושם שהשנה הדיזל הבין באמת את הסטטוס החדש שלו ושל הגוף שלו. הוא חילק כוחות נכון במהלך השנה, יודע לנוח על המגרש ומנסה לנצל את הדקות הראשונות שאחרי כל מנוחה. אם הוא ימשיך בדרך הזאת ואם יהיה לו מזל הגוף שלו יכול להחזיק אותו עוד כמה שנים כאחד משחקני הפנים הטובים בליגה. ומה שלא פחות חשוב זה שבפלייאוף הזה עושה רושם שמתגבשת סביבו חבורה מנצחת אמיתית. על וויד לא צריך להוסיף, ווקר מוכיח שהוא מסוגל להיות יעיל, האסלם הוא אחד הרול-פליירים הטובים בליגה וכל השאר מספקים הגנה ושלשות. בלי פציעות הבסיס הזה של מיאמי ירוץ בצמרת הגבוהה כל עוד השאק בריא.


דן לזר -

שאקיל מועמד רציני ביותר לזכות השנה בתואר רביעי בקריירה. הוא מרחק פסיעה מן הגמר הכללי, ושם הכל אפשרי. עם זאת אני לא רואה אותו מגיע למעמד הזה שוב מעבר לעוד, אולי, פעם אחת. בשנים הקרובות המזרח ישתנה, קבוצות כמו קליבלנד (אם לברון ישאר בה), שיקגו, ניו ג'רסי ואינדיאנה עשויות להתחזק ולתת את הטון ומיאמי תמשיך להיות כבולה לחוזים כבדים של שחקנים מתבגרים וייתכן שלא תצליח להתרענן כדי להעניק לכוכב הגדול שלה באמת (דווין וויד) את הצוות המסייע האופטימלי לאליפות, אולי אפילו לא לגמר איזורי. שאקיל הולך בצעדי (מה לעשות) ענק אל עבר השקיעה, וכשאחד כזה הולך הוא יכול בדרך לדרוך על עוד טבעת אליפות במקרה, אבל לא יותר מזה.

גיל קדרון -

אף אחד לא אמר את זה בפה מלא, אבל די ברור שאחת הסיבות המרכזיות לכך שנוביצקי מעולם לא קיבל את הכבוד הראוי לו הוא בגלל היותו אירופאי. ברגע שאתה מגיע מהיבשת הישנה, אתה לוזר רכרוכי שנעלם בפליייאוף עד שיוכח אחרת. וכך, אחרי כמה וכמה פלייאופים גדולים, הגיע פוסט סיזן אחד חלש (בשנה שעברה), ומיד תווית הלוזר הובדקה לענק הגרמני. התווית הזו הוסרה עכשיו, נזרקה אל הקרקע, וטבעת אליפות תהפוך אותה לבדיחה. האגרסיביות, הווינריות, הנחישות, והמנהיגות והתצוגה במשחק החמישי - כולם הוכיחו שבשנים הבאות דירק יהפוך מ"מועמד לתואר ה-MVP", לאחד שבאמת יזכה בפסלון.


אסף רביץ -

נוביצקי מקבע כל משחק שעובר את מעמדו בין הגדולים באמת. אם בסיכומי העונה הרגילה הייתה תחושה שהפרשנים קצת מתנצלים שהם נאלצים להכניס אותו לרשימת המועמדים ל-MVP, עכשיו כבר אין ספק שהוא ראוי. שמים עליו שומרים נמוכים? אין בעייה, הוא מנצח משחקים דרך ריבאונד התקפה ובכלל עשה שדרוג ענק בתחום הריבאונד. מביאים עליו שמירה כפולה? הוא למד לנהל משחק ומחלק אסיסטים נפלאים. טענו שהוא בנוי על ג'אמפים מבחוץ? הוא מוכיח שהוא יודע ללכת באגרסיביות לסל כשצריך. נעלם במאני טיים? השנה הוא רק מתעלה ברגעים החשובים. במשחקים האחרונים מול פיניקס הוא אפילו שמר מצוין על נאש אחרי חילוף בהגנה. נוביצקי מביא לפלייאוף הזה את המשהו הנוסף של הגדולים באמת, את החיוניות והיעילות של אלופים. אפשר לטעון בשקט שמדובר לפחות באחד משלושת שחקני הכדורסל הטובים בעולם כרגע, בכל קנה מידה.


דן לזר -

הפלייאוף הזה עושה עבור דירק נוביצקי את מה שהפלייאוף הקודם עשה עבור מאנו ג'ינובילי, רק במדרגה אחת נוספת. מאנו הפך מעוד שחקן חשוב במערך של הספרס למועמד ל-MVP של סדרת הגמר, נוביצקי הופך בפלייאוף הזה משחקן במעמד של מוביל בקבוצה טובה ותו לא, לסופרסטאר ברמה של הגדולים ביותר. והדבר החשוב ביותר שנוביצקי משיג בפלייאוף הזה היא הורדה של הקוף הגדול מן הגב- קוף הלוזריות, אם כי יצויין שדאלאס לא בנויה עליו בדרך שבה קליבלנד למשל בנויה על לברון, אלא אייברי ג'ונסון יצר תלכיד השווה הרבה יותר מן הסך האישי של רכיביו. ובכל זאת, הריבאונד, הכניסה אל הסל, אי ההימנעות ממגע פיסי וכל זה ללא פגיעה ביכולת הפנומנלית לצבור נקודות שידרגו השנה את נוביצקי למעמד של סופרסטאר בפועל, אחד ששווה אליפות, ולא רק שחקן טוב, אפילו טוב מאד, סטייל טרייסי מק'גריידי למשל.

גיל קדרון -

עבור פיניקס זו אמורה הייתה להיות רק שנת מעבר עד שאמארה יחזור, ואחרי הפציעות נותר שם סגל מלא בגארדים וסמול פורוורדים, אז כל ניצחון מעתה והלאה הוא בונוס אדיר. אבל היפה הוא שלא נראה שהסאנס עצמם מודעים לזה. מייק ד'אנטוני צריך להפעיל כמה שיותר את בוריס דיאו, עליו מוצב הסנטר סגאנה ג'ופ, שמספיק אתלטי בשביל לרוץ יחד עם האצנים שממול, ומספיק גבוה כדי להציג נוכחות בצבע. מהלכי פיק אנד רול עם דיאו יוציאו את ג'ופ החוצה, וכך גם יהיה המצב אם ד'אנטוני יפקיד בידי הצרפתי את מלאכת ניהול המשחק לפרקי זמן ממושכים יותר. בלי ג'ופ, יותר כדורים חוזרים יפלו לידיים של השמשות, מה שיריץ אותם למתפרצות הנחוצות כדי להגיע לסביבות ה-120 נקודות.


אסף רביץ -

כמה שזה נשמע מוזר, פיניקס צריכה לשחק פחות על נאש. החבורה הממושמעת של אייברי ג'ונסון תמשיך לרדת להגנה בטירוף, לשחק לאט ולא לתת לפיניקס לרוץ, לכן ד'אנטוני חייב פתרונות להתקפה עומדת. גם הפיק אנד רול של נאש זכה למחקר מעמיק מצד צוות האימון של המאבס ונראה שהם מתחילים להסתדר איתו, עד כמה שרק אפשר. הגיע הזמן לנצל את היכולת האישית, ודרכה למצוא חורים בהגנה היריבה. אפשר לבודד את טים תומאס בפוסט על שומרים נמוכים, לחדור על שומרים גבוהים או לקלוע מעל שומרים שנותנים לו מרחק (כפי שעשה במשחק החמישי). אפשר גם לנסות לתת לדיאו לנהל את המשחק ולהביא לו חוסמים לפיק אנד רול משלו, כאשר נאש יהיה השחקן שמתפנה במקרה של עזרה, ואז יהיה לו הרבה יותר קל לאלתר. ברגע שפיניקס תיכנס לקצב שלה בהתקפה עומדת יהיה לה הרבה יותר קל לחזור לרוץ.


דן לזר -

פיניקס לא איבדה את היכולת לשחק התקפה יעילה, מה שהיא כן איבדה הוא כוח. המחיר של שתי הסדרות הראשונות (14 משחקים), יחד עם השמיכה הקצרה - פשוט גבוה מדי. העומס מכריע את השחקנים המובילים, והכישרון של דאלאס לא עוזר. מה שנותר לפיניקס לעשות הוא לשתף כמה שיותר שחקנים במשחק מספר 5 מבלי לשנות את השיטה. מי שינצחו את המשחקים הבאים עבור פיניקס הם טים תומאס, ג'יימס ג'ונס, או ליאנדרו בארבוסה, אולי אפילו אדי האוס. אלו פשוט אנשים שיש להם יותר כוח ברגליים בשלב הזה של הפלייאוף.