שוב השקר הזה

שמעון גרשון בטח חשב על אמרתו המפורסמת של השופט האמריקאי לואי ברנדייס - "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" - כשהחליט להתייצב לאור מצלמות הטלוויזיה, ולהודיע על הסיבות שבעטיין עזב את הפועל ת"א, המועדון ששימש לו כבית. כמנהגם של פוליטיקאים שסרחו, אך לא הורשעו, זימן מצלמות ומיקרופונים והודיע: "אני זכאי". אך כאותה אמיתה הנזכרת לעיל (ואומצה לאחר מכן על ידי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בבואו לנמק את חשיבותו של חופש המידע), תחת תאורת השמש והזווית הנכונה, חשף המעמד ההזוי שזומן על ידי שני שלישים מהרכב הפופ "המשולש", את פרצופו המכוער של הגוף האמורפי שנקרא "הפועל ת"א".

דבר אחד מבדיל את הפועל ת"א משאר קבוצות הליגה: היא ממעטת להיחשף לאור. לא רק בגלל שהיא יודעת טוב כל כך להסתתר במחילה, אלא יותר משום שיש מי שדואג לתדמיתה המתוקשרת. שילוב חסר תקדים של מושכי עט רהוטים ויועצי תדמית מיומנים. ככה נולדה הקלישאה על "הקהל הכי טוב בארץ", בזמן שברוב הזמן מדובר בקהל בוגדני. קלישאה זו היא אחות ל"קהל האינטליגנטי ביותר בארץ", קביעה שמסתירה מאחוריה את אחת הקבוצות האלימות ביותר בארץ, אפילו ביחס לנוער הגבעות. ולא שאני חולק על הקביעה השנייה, רק שאנשים אינטליגנטים יצרו גם כלים שמשמשים לאלימות ורוע. ואנשים אינטליגנטים גם המציאו את מקצוע הפרסום. גם יגאל עמיר, הסטודנט, הוא איש אינטליגנטי. כזה גם העו"ד שמייצג אותו בתביעתו להביא צאצאים לעולם, מאוד אינטליגנטי. כל כך אינטליגנטי שהוא הבין, בתור עו"ד שולי, כמה פרסום תיק כזה יכול להביא לו.

והנה שוב חזרנו לפרסום. אותו חלק שמסתתר בדבר האמיתי. בתוך תוכניות הטלוויזיה, בתוך כתבות העיתון, על בנייני מגורים, משסע לגזרים את תוכנית הערב של שי ודרור. הפרסומת חסרת המורכבות, המוגזמת והמניפולטיבית. העלוקה שאין לה זכות קיום בלי הדבר עצמו. על האוויר החם הזה אחראי בין היתר מושיק תאומים. אבי תורת הפועל המודרנית, זו שלתוכה צמח הסמל שמעון גרשון. עם ה"אדום עולה" בסוף כל משפט, הבתים בצהלה והסוציאליזם המזויף. אדם יכול להיות כל מה שירצה, רק שלא ימכור לי את מה שהוא לא. אלה אנשים כל כך מניפולטיבים שהם טבעו מטבע לשון כמו "אמת בפרסום". אין חיה כזאת.

אין ספק, שמעון גרשון הוא אינטליגנט. כל מי שמרוויח בשנה 500 אלף דולר, חייב להיות. אבל הוא גם איש הפועל, כזה שדימוי והמניפולציה בדמו. גרשון עם "התה והעוגיות" לא שוכח לרגע איזה צד מצטלם טוב יותר. הדמעות אותנטיות. הבנאדם עוזב בית. הכאב אמיתי. השאלה היא רק מי עורך לכבוד הרגע הקשה והמביך הזה מסיבה, ועוד מזמין עיתונאים? התשובה: קפטן הפועל ת"א. מי שיודע יותר מכולם עד כמה כואב זה עוד יהיה. רק מי שמכיר עד כמה אכזרי הקהל הכי מפומפם בליגה.

למה לגרשון לפנות אל הקהל שכרגע הוא בגד בו, אם לא מתוך פחד. הוא כל כך פוחד, שהוא שכח שהוא עובר לבית"ר, תארו לעצמכם. איזה אדם מחושב קם קבל עם ועדה ומודיע לקומץ של טדי, שבעצם הוא לא רצה לבוא והוא מעדיף את הפועל? רק אחד שמכיר את העסק מבפנים; אחד שראה מה הקהל האכזרי בליגה עשה לכוכב הכי גדול של המועדון, משה סיני; אחד שמכיר את סיפורי אדהם שביטה, הרימון בליגת המילואים, הבובה של אובארוב ושירי השואה למכבי, ולא דרך המדיה.

הוא בוכה כי הוא יודע לעריך את בועת יחסי הציבור שהוא חי בה. כמו טועמה. זו המגובה בגדול הפובליציסטים, המשורר והפזמונאי עלי מוהר, באחד הישראלים הנערצים, הזמר אריק איינשטיין ובשיר נפלא ומעולה כמו "סע לאט". גרשון עוזב את החממה הדימויית הנפלאה הזו, למדבר שוק מחנה יהודה. איפה שלכלוך הוא לכלוך.

אתם מבינים את הסיטואציה, שנאלצתם לחזות בה ביום שני אחרי הצהריים? זה שבוכה סגר ככל הנראה עם קבוצה יריבה כבר באמצע הליגה, מה שלא הפריע לו להניף גביע ולהתרפס עכשיו מול האוהדים, בתקווה שיסלחו לו. מנגד ניצבת הנהלת המועדון, שבאחריותה הבלעדית לשמור על הסמל, שסילפה יום יום בתקשורת את הסכומים שהציעה לקפטן שלה, רק כדי להוציא אותו רע. כך לפחות השתמע מדבריו של גרשון. המאמן החדש שהחתימה אותה הנהלה לא דיבר עם הקפטן אפילו פעם אחת.

גרשון נגד הפועל. הרחיקו את הילדים מהמסך. כמו סצינה מתוך מלחמת הכוכבים. קרב ה"דארק פורס" האולטימטיבי בין שני אבירי הג'די האפלים: הקיסר פלטפין ודארת' ויידר. דמעות מתוזמנות היטב נעצרות בפילבולי עיניים, ההכחשות מניפולטיביות מוחלקות במתיקות מאוסה. כל קללה עסיסית הפכה בהפועלית ל"מאחר ששני הצדדים יודעים את האמת, רואה הקבוצה בדבריו של גרשון מעידה חד פעמית", ו"הפועל ת"א מאחלת לו הצלחה" ומנגד "הפסיביות שלהם העלתה בי שאלות". נסיכי הדימוי והשקר. מוכרי אשליות. כל אנשי הקמפיין. הדבר היחידי העומד בפניהם הוא ניצחון המערכה. כל הדרכים כשרות. זה מועדון שחוגג את אליפות השרוכים וגוזר רשתות מהמקום השני. אלה אנשים שמוסר בשבילם הוא רק עוד דג.

שמעון גרשון מאוהב בדימוי, בזה אני מאמין לו. קחו את הנפת הגביע כמשל. בלב, הוא כבר יודע שהוא בדרך לבית"ר. בפה, הסמל של הפועל מכריז שהגביע יותר מתוק מהדאבל. כך גם ההנהלה. נאמנים רק לדימוי. כמו שיעץ ג'ורג' קוסטנזה לג'רי סיינפלד בבואו לגבור על מכשיר הפוליגרף: "תזכור, אם אתה מאמין לזה, זה לא שקר".