מהיר ועצבני 2

בעונת 2004/5 היה ברור לכל מי שעקב אחרי ה-NBA שבגמר המזרח ייפגשו הדטרויט פיסטונס, אז האלופים, והמיאמי היט, אז הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר בקונפרנס.

דווין וויד ושאקיל היו קרובים קרובים, אבל שלל פציעות של ההיט מחד, והתעלות ברגעי האמת מאידך, איפשרו לבוכנות למחוק פיגור 3:2 בסדרה, ולקחת את המשחק השביעי על הפרקט היריב. הלילה (3, ESPN) נקבל קרב חוזר בין שתי הגדולות, אבל באווירה שונה משהו.

מיאמי היא קבוצה אחרת, עם יתרונות וחסרונות אחרים, בעוד דטרויט – אחרי עונה רגילה מרשימה – נחשפה בסדרה מול קליבלנד כקבוצה בעלת חסרונות רבים. הבוכנות עדיין פייבוריטיות, אבל לאור הפלייאוף המפתיע והמשוגע שיש לנו, כל תוצאה אפשרית.

אשתקד זו הייתה התמודדות בין קבוצה עם שני כוכבים גדולים מוקפת בחוטבי עצים, מול חבורה מאוזנת ומאוחדת. מיאמי החליפה את אדי ג'ונס באנטואן ווקר, את דיימון ג'ונס וקיאון דולינג החליפו ג'ייסון וויליאמס וגארי פייטון, וג'יימס פוזי, דרק אנדרסון ושנדון אנדרסון הצטרפו לספסל. פתאום מיאמי נראתה עמוקה ועמוסה בכל טוב.

על הנייר השינויים נראו חיוביים, אבל עונה רגילה לא יציבה (30:52), התפטרותו של סטן ואן גאנדי וקרב עיקש בסיבוב הראשון מול שיקגו הציגו את המהלכים של פט ריילי, הנשיא והמאמן החדש, באור שלילי. בדיוק כשחשבנו שהצלחנו לתהות על קנקנה השבור של הקבוצה הגיע המפגש מול הנטס, שנגמר באופן מפתיע אחרי חמישה משחקים בלבד. פתאום הכל התחבר, הקבוצה נראתה לראשונה מגובשת ומתואמת, והתקוות עלו בהתאם.

עד המפגש הלא נעים מול קליבלנד, הפיסטונס התנהגו כאילו שעצם ההופעה שלהם על הפרקט תפחיד את היריבות ותוביל אותם לניצחון, אבל אחרי שהלכו לכל השיעורים בבית הספר של לברון ג'יימס ומאמנו מייק בראון, ספק אם מישהו בדרום פלורידה מפחד יותר מדי. לפתע, קבוצה פגומה בעליל כמו ההיט יכולה לא רק לחלום על אליפות, אלא ממש להאמין שהיא יכולה לעשות זאת. תדמית הזאב הרע של הבד בויז מדטרויט נסדקה בצורה רצינית, והייתה גם קרובה להתנפצות טוטאלית, אלמלא הופעה הגנתית עילאית במחצית השנייה של משחק מספר 7 מול הקאבס.

תרגיל השמיכה שאירגנו טיישון פרינס, לינדסי האנטר ובן וואלאס על המלך גרם לו לקלוע 6 נקודות בלבד במחצית השנייה, ולסיים עם 11 מ-24 מהשדה. חבריו השליכו לבנים עם אחוז מזוויע מינוס של 9 מ-41. כשמד הלחץ הגיע לשיא, חזרה החמישייה המאוזנת של פליפ סונדרס שכחה את השדרוג ההתקפי שעבר עליה העונה, ושבה למה שעשתה הכי טוב מכולם בשנתיים תחת לארי בראון – לשמור עם אש בעיניים. עכשיו שההגנה הפיסטונית מכוילת ומאורגנת, המפגש מול וויד כבר לא יעשה יותר מדי רושם.

שינוי מרכזי נוסף מהשנה שעברה הוא העובדה שמאחורי שאקיל ו-וויד עומד כעת שועל קרבות ותיק ומנוסה כמו פט ריילי, במקום סטן ואן גנדי, שלא זכה ליותר מדי הערכה בחדר ההלבשה שלו. בצד השני יושב לו פליפ סונדרס, שהעבודה שלו בעיר המכוניות הפכה אותו למועמד למאמן העונה. אבל בשבועות האחרונים צצו כמה סימני שאלה בדבר השליטה של פליפ בבז בויז (בייחוד לאחר הסירוב המופגן של בן וואלאס לחזור למשחק ברבע רביעי של מפגש עונה רגילה). חוסר האונים שלו בחמישה ורבע המשחקים האחרונים של הסדרה מול קליבלנד הניחו לו מטרה על הישבן במקרה של אובדן אליפות המזרח.

השאלה הנוקבת היא האם ריילי הצליח לעמוד על ההתאמות שביצע מייק בראון, שהשיטה ההגנתית שלו ניטרלה את משחק ההתקפה הקבוצתי שאפיין את הבוכנות העונה. אם פייטון יערער את צ'ונסי בילאפס, כפי שעשה אריק סנואו, ואם ראשיד וואלאס ימשיך להיות בכושר בינוני מינוס, הכל יהיה על הכתפיים של ריילי. כי כפי שכל הליגה ראתה, ברגע שתוקעים מקלות בגלגלים של שחקני עיר המכוניות, המנוע לא עובד באותה יעילות, ומהלכי ההתקפה שלהם הופכים לשבלוניים וצפויים להחריד, כשהם מורכבים בעיקר מאחד על אחד סתמי.

מיאמי היא אמנם קבוצת הגנה בינונית, אבל כך גם הייתה קליבלנד העונה, אז שוב אנחנו חוזרים לריילי. כשהגיע למיאמי באמצע העשור הקודם הוא הבטיח אליפות, ועכשיו זו ההזדמנות שלו לקיים.

למיאמי יש כיום, כאמור, סגל כשרוני בהרבה מבשנה שעברה, אבל כשמביטים מקרוב רואים שרק על שני שחקנים בשחור אפשר לסמוך למשך סדרה שלמה. לג'ייסון וויליאמס (10 נקודות ו-3.6 אסיסטים נגד הנטס) יש קעקוע עם הכיתוב "חוסר יציבות" על הישבן; המחליף שלו, גארי פייטון, לא רק נמצא בצד השני של הגבעה, אלא כבר ירד לאזור העמקים; ווקר יכול במו ידיו להרוס משחק עם החלטות שגויות וטעויות מנטליות; ופוזי הוא אכזבה גדולה.

בעצם, מכל השחקנים ששמם אינו וויד או אוניל, ריילי יכול לסמוך בעיניים עצומות רק על יודוניס האסלם ואלונזו מורנינג. האחרון נתן אשתקד סדרה מצוינת בגמר המזרח הקודם, אבל כנראה יראה לא מעט ספסל כאשר מורנינג יקבל דקות רבות לצדו של הדיזל, כדי להעמיד צמד גבוהים שיתמודד בכבוד מול בן וראשיד וואלאס.

מצד שני, איך שהשחקנים הללו נראו בסדרה מול הנטס, קבוצה טובה מזו שפגשו הפיסטונס, יש לאוהדי הקבוצה הרבה סיבות לאופטימיות. כי בכל הקשור לכישרון, אין לריילי במה להתבייש מול סונדרס, ובמידה שהכל יתקתק כמו שצריך, אנחנו נזכה להצגות נפלאות.

נחזור לבעיות. שאקיל כבר מזמן לא משחק כמו חייזר, ובעיית עבירות הורידה את התרומה שלו לדרגת בן אנוש בלבד. אם הוא לא דרס את מייקל סוויטני וטייסון צ'נדלר משיקגו (19.8 נקודות ו-10.8 כדורים חוזרים בשישה משחקים מול הבולס) וננאד קרסטיץ' מניו ג'רזי (18.6 נקודות ו-7.2 ריבאונדים בחמישה משחקים מול הנטס), אז מול שחקן ההגנה של השנה והחיפוי ההדדי שקיים בעיר המכוניות יהיה לו קשה בהרבה.

נראה שהענק כבר התחיל להבין בעצמו שהוא כבר לא האיש המרכזי של ההיט, ופינה את מרכז הבמה לדווין וויד. אבל הפלאש יצטרך את הענק בכושר משופר אם הוא רוצה להגיע לראשונה בקריירה שלו (ובטח לא האחרונה) לגמר ה-NBA.

כאמור, הניסיון של הפיסטונס מול לברון חישל אותם לקראת המפגש עם וויד, אבל השיטות ההגנתיות והחילופים המהירים שהשאירו את אחד הוואלאסים על ג'יימס יקבלו טוויסט שונה כאשר בצבע יש שחקן נמוך על שאקיל. אם זו אכן תהיה התוכנית, ההגנה של דטרויט תתכווץ ותקווה שהקלעים של ההיט לא יצלפו מבחוץ. כל אחד מהשחקנים האחרים הוא אקס פקטור, והתעלות של ווקר (כמו בשלושת המשחקים האחרונים נגד הנטס), בשילוב עם הגנה שתפתיע כמו שעשתה זו של קליבלנד, תשנה את כל התמונה.

בפלייאוף משוגע שכזה, גם התחזיות שקולעות בול למעשה טועות, כי בדרך מתרחשים להם מהפכים והתאמות שאי אפשר לצפות. אבל מכיוון שבוואלה! ספורט החליטו לשלם לי משכורת של שש ספרות בכל חודש, זה הזמן לקחת אחריות עם הימור פרטי משלי.

ייתכן שאני זוכר לדטרויט חסד נעורים, ייתכן שאני בוחר להתעלם מהחורים שנפערו בשריון שלהם בסדרה מול הקאבס, או שאולי בעצם זה בגלל שאינני סומך על ריילי מודל 2006 שיידע להפוך את חבורת הקשישים שלו לקבוצת הגנה, אבל התחושה שלי אומרת שהפיסטונס יחזרו לעצמם בגמר המזרח, ויקבלו הזדמנות להחזיר לעצמם את התואר שאיבדו בשנה שעברה. שילוב אחר – כזה של רעב גדול מצד מיאמי ובטחון עצמי מופרז מצד דטרויט – יסדר לכולנו הפתעה. אבל מכיוון שצריך להמר, אז הנה: דטרויט. בשישה משחקים.