תחלמו שנשלם על זה

מי שהתבגר בשנות ה- 80, גילה את הכדורגל דרך "שירים ושערים", "משחק השבוע" ו"מבט ספורט". הנבחרת נדדה באותן שנים לאוקיאניה ועונת המלפפונים היתה הרבה יותר רגועה. סוכנים ופרקליטים לא צצו מאחורי כל שחקן וחדשות החוץ התרכזו בליגה האנגלית ומעט בגרמניה, שמשחקיה נערכו גם הם בשבת. הליגות של איטליה (בעיקר עד 1988) וספרד היו מחוץ לתחום, ואת גמר גביע אירופה הקרינו בערוץ 1, כאשר ליברפול הגיעה למעמד בשנים 84' ו- 85'. שביתת טכנאים מנעה את שידור יורו 84' והמונדיאל היה לא רק אירוע שיא מרגש, אלא גם אפשרות כמעט יחידה לבדוק מה קורה בעולם. מאז זרמו סכומי עתק והוקמה טלוויזיה רב ערוצית.

מאז, לאור כל השינויים הללו, משהו מהקסם הזה קצת פג. מדי ארבע שנים עדיין מתפשטת בעולם קדחת המונדיאל, אבל קשה להימנע מהרושם שזוהרו של הטורניר מעט הועם, למרות מתקפת המיתוג חסרת המעצורים שלא פוסחת על מעמד זה. הטורניר, שהחל ב-1930, עמד במבחן הזמן גם במאה ה-21, אבל הושפע ללא ספק מהסדר החדש בכדורגל העולמי, ולא לטובה. להלן כמה סיבות מדוע צריך לנפץ את המיתוס של "המונדיאל הוא הטורניר האיכותי מכולם".

הקמת ליגת האלופות והרחבתה ל-32 קבוצות סידרה למיטב שחקני העולם עונה מתישה לפני המונדיאל. התוצאה היא עייפות מצטברת, שפוגמת ברמת הטורניר, וכן שחקנים שמתקשים להסתגל לחברים החדשים. מישהו חושב שדרוגבה של צ'לסי זה דרוגבה של הנבחרת? מישהו זוכר משחק גדול של ראול, פיגו, טוטי או דל פיירו במעמד הזה? ב-2002 ריאל מדריד זכתה בגביע האלופות. פרויקט הגלאקטיקוס דפק כמו שעון עם פיגו ראול ומוריינטס. פורטוגל של פיגו, רוי קושטה, נונו גומש וכל השאר, שהגיעה לחצי גמר יורו 2000, עפה בבושת פנים בשלב הראשון, אחרי הפסדים לארה"ב ודרום קוריאה. אותה קוריאה עברה את ספרד בפנדלים ברבע הגמר, לאחר שזו הדיחה בשמינית את הגלאקטיקוס של אירלנד, הלוחמים של איפסוויץ' וניוקאסל, גם כן בפנדלים. המונדיאל מקנה יתרון בסיסי לשחקנים רעננים, שאינם כפופים ללו"ז האירופאי ומסוגלים להתעלות על עצמם ביוני, או לשחקנים אלמוניים מהמדינות המתקדמות. זוכרים את סלבטורה סקילאצ'י האיטלקי, מלך שערי 90', או את אולג סלנקו הרוסי, מלך שערי 94'?

בישראל אוהבים להיזכר במונדיאל של מכסיקו 70', ולספר שלרגע אחד התמודדנו בטופ. בדיקה קצרה מגלה שלא פחות מ- 75 מדינות כבר הגיעו למונדיאל. חישובים פוליטיים גרמו להגדלתו ל-24 משתתפות בשנות ה- 80. בסוף שנות ה-90 עברנו ל-32, כשפרנץ בקנבאואר מנע בתקיפות עוד ניסיון להרחיב את המונדיאל הנוכחי ל- 36 נבחרות. לא ירחק היום שגם זה יקרה. החשבונות הפוליטיים שולחים נבחרות איזוטריות לטורניר והן לעיתים מתקפלות בבושת פנים, כמו אל סלבדור שהובסה 10:1 ע"י הונגריה ב- 1982 (שתיהן עפו בשלב הראשון), או סין שלא כבשה שער ב- 2002. הנבחרות האלה עפות בשלב הראשון ומורידות את ערכו של הטורניר. ההרגשה היא שהמשחקים המגוחכים האלה מטריחים את מיטב השחקנים, שלא בהכרח מתעלים על עצמם. ישראל הבקיעה שער היסטורי ב- 70'. כווית, הונדורס וניו זילנד הבקיעו שערים היסטוריים ב- 1982. אף אחד מהם לא נרשם באותיות של זהב בהיסטוריה של הכדורגל העולמי.

בעולם אוהבים סינדרלות, והמונדיאל הוא הזדמנות מצוינת למצוא כאלה. טורקיה וסנגל הגיעו עד חצי ורבע הגמר ב- 2002, בהתאמה, בגרמניה לא נראה אותן. הניסיון לברר איזה נבחרות נמצאות בצמרת העולמית מעלה תשובה אחת: ברזיל. כל היתר קמות ונופלות או נופלות בלי לקום. הולנד מגיעה בעשר השנים האחרונות במונדיאל וביורו לפחות לרבע הגמר, אבל ב- 2002 היא הודחה במוקדמות ולא הגיעה ליפן. צרפת מגמגמת מאז השיא של 98' ו- 2000. ארגנטינה התבזתה ב- 2002 ועפה בשלב המוקדם. אנגליה לא הגיעה לחצי הגמר מאז מונדיאל 90' (ויורו 96'). איטליה לא עברה את רבע הגמר כבר 12 שנה. המסקנה: המקריות שולטת. אליפות העולם מפריכה בכל טורניר את הציפיות. הפסד אחד בשלב המוקדם, ואין זמן לתקן.

חבורת הקואצ'ים שתגיעה לגרמניה מלאה בדמויות אנונימיות. דוברי הצרפתית שולטים בדרך כלל בנבחרות האפריקאיות, ונדרשים להפוך את אוסף הליגיונרים לחבורה לוחמת במינימום זמן. בדרך כלל זה לא עובד. ניגריה עטורת הכוכבים, עם אוקוצ'ה, יאקיני, פינידי ואמוקאצ'י, הודחה בשמינית הגמר ב- 94' ו- 98', יחד עם שמועות על מאבקים בין סוכני שחקנים למאמן. בדרום אמריקה מעדיפים שמות מקומיים ללא שם עולמי. היעדים לא ברורים ולכן קשה למדוד הצלחה וכישלון ולהאשים או להלל את המאמן. גרמניה והולנד נתנו את המושכות למאמנים חסרי ניסיון כמו קלינסמן ומרקו ואן באסטן. במונדיאל הקודם אימן רודי פלר חסר הניסיון את גרמניה, זה הספיק כדי להגיע לגמר. ואן חאל אימן את הולנד, רב עם כולם ונכשל במוקדמות. גם ריימונד דומאנק הצרפתי הוא לא בדיוק שם גדול. חוסר הגמישות בסגל והיעדר אתגר לתקופה ארוכה, מרתיע שמות בולטים מלהיכנס לנעלי המאמן הלאומי.
הבדלי האיכות בין הסגלים מעודדים מאמני נבחרות למשחק צפוף וגוררים מיעוט שערים. ניצחון מקרי פלוס תיקו 0:0 והופ, עברנו שלב והעם משתולל מרוב אושר ברחובות.

זוכרים את השופט במשחק בין צרפת לכווית ב- 82'? צרפת הובילה 1:3 וכבשה שער רביעי. השייח הכוויתי השתולל ביציע והשופט חזר בו מאישור השער. ככה זה כשיותר מדי גורמים מתערבבים במונדיאל. קוון טרינידדי, שמונה מטעמים פוליטיים, פוסל שני שערים חוקיים לספרד ברבע הגמר ב- 2002 ועוזר לדרום קוריאה לנצח בפנדלים, שופט טוניסאי מאשר למראדונה את השער ביד מול אנגליה ב- 86', וזה רק קצה הקרחון. על ניהול הטורניר המוביל מופקדים בין היתר שופטים מהעולם השלישי, שבאים עם כבוד מוגזם לכוכבים וטועים בדרך כלל לטובת הנבחרות הגדולות. באירופה זה כמעט ולא קורה.

כוכבים חסרי נבחרת לא מופיעים על הבמה העולמית. סמואל אטו הקמרוני יישב השנה בבית, בזמן שדרוגבה ירוץ בשביל חוף השנהב, כפי שבשנות ה-80 נערכו המונדיאלים ללא הסקורר הוולשי איאן ראש מליברפול. ב- 2002 פגשנו את הסינים והיפנים, אבל רוד ואן ניסטלרוי ואדגר דוידס לא עלו על הדשא, והסיפור חוזר על עצמו בכל טורניר בשל הקושי האוניברסלי לרדת ברמה ולהסתגל לנבחרת במקביל להופעה בקבוצה מובילה.

ולמרות הכל, חובה לראות במונדיאל את חגיגת הכדורגל בה"א הידיעה, כי גם ליגת האלופות מלאה משחקים איזוטריים, שנועדו להעשיר כל מיני גורמים ולאפשר לכוכבים לקרוע רשתות מול קבוצות חלשות ומפוחדות ברמה של ראפיד וינה ואולימפיאקוס, ולמכור יותר מוצרים של הספונסרים. החגיגה האירופאית מצטלמת יפה, אבל רמסה ברגל גסה את עקרון שוויון ההזדמנויות. הון עתק וסגל רחב הם תנאי כניסה הכרחיים למועדון האקסקלוסיבי שמנהלות קבוצות ה-G-14 על המסך שלנו. במונדיאל נותרו סימנים של אותנטיות, למרות שגם הם נפגעו. הצופה התמים נוכח לדעת שהכדורגל הוא עדיין משחק אוניברסלי ולא עניין פרטי של כמה טייקונים אינטרסנטים בעלי ערוצי טלוויזיה ו/או שאיפות פוליטיות, אם כי גם המונדיאל הופך עם הזמן לאירוע ממוסחר ומנוכר. כדי להשיג כרטיס למשחקים בגרמניה צריך להיות מנכ"ל של חברה גדולה, או בן של אדם מאוד מקובל בחברה. לאנשים הפשוטים, מהם יוצאים הכדורגלנים הגדולים, השאירו את הפירורים.