למה אסור לפספס מונדיאל

בניגוד לשני הכותבים האחרים כאן, החסך שלי מהמונדיאל לא כולל משחק אחד, אלא טורניר שלם. ואני רק אחד מתוך אלפי נערים, שהתגייסו לצבא בסוף מרץ 1994 ולא זכו לראות (או לפחות לקרוא) את בבטו ורומאריו כובשים את ארה"ב, פרשה כואבת שאף אחד לא העז לחטט בפצעיה עד היום. ה-2:3 של ברזיל מול הולנד ברבע הגמר? מופע הפרידה של מראדונה עם ארגנטינה? סטויצ'קוב במיטבו? ברגקאמפ בשיאו? קנט אנדרסון קורע רשתות? מבחינתנו זה כמו מונדיאל 1970. שמענו עליו, ראינו אחר-כך, לא יותר מזה. התודעה שלנו כוללת חלל ריק שנפער בין 1990 ל-1998, כאילו לא היינו קיימים על פני כדור הארץ באותו קיץ. קשר שתיקה עצוב, שנשמר בסתר כבר 12 שנה, אך בכל פעם שמונדיאל חדש מתקרב, הפצע הישן שוב נפתח.

ממה שמותר לומר על מה שקרה לאותם קורבנות, נספר כי חודשיים לפני המונדיאל בארה"ב הגיעו לבקו"ם עשרות טיוליות מתפוררות, שדחסו לתוכן אלפי נערים בני 18, שלא ידעו לאן פניהם מועדות. אני ועוד כמה מאות התעוררנו במדבר המכונה בסיס טירוני הנח"ל בתל ערד, אחרים נחטפו למתקנים של גולני, גבעתי והצנחנים. מוקפים בגבעות קרחות ללא נפש חיה, רחוקים מכל סממן של ציוויליזציה, ללא טלוויזיה, רדיו, עיתון, טלפון סלולארי, שקע חשמל. ניתקו אותנו כמה אנשים שלא הפסיקו לצעוק ולהריץ אותנו מהעולם הישן והטוב. היו אלה ימים ללא ארקדי גאידמק, שקנה עבור חיילי צה"ל את שידורי המונדיאל, ושעת ת"ש היתה בגדר אוטופיה בלתי מושגת.

אחד החיילים מפלוגת הטירונים המקבילה לא עמד במעמסה ודפק נפקדות עד שרוברטו באג'יו החמיץ את הפנדל בגמר. אנחנו פחדנו לעשות זאת ובדיוק בזמן שהאבטיחים נפרסו בעולם האמיתי לרגל משחק הפתיחה, שמו לנו על גב ג'ריקנים לוהטים, ריפדו אותנו במנות קרב קרות ולקחו אותנו לשבוע שדאו"ת במדבר, שם כבר התחלנו להתגעגע לאוהל ה-12 המרווח שבבסיס. למזלי, סמל המחלקה, י', אוהד מכבי ת"א, התקשה לעמוד באכזריות הזאת, ולפעמים במסעות היה דואג לקרוא לי אליו לראש הטור ולספר לי על התוצאות. בזה, פחות או יותר, מסתכמות חוויות מונדיאל 1994 שלנו.

בבוקר הגמר כינס במפתיע המ"פ את הפלוגה והבטיח שהוא ידאג לטלוויזיה, שתוצב בחדר האוכל ותהיה נגישה למי שלא שומר. בכל זאת, גמר מונדיאל. אבל האופטימיות הזאת החזיקה בדיוק 16 שעות, כאשר המ"כ התורן התריע במסדר הלילה שההשכמה בשש בבוקר למחרת לא פוסחת על מי שילך לצפות בגמר, שהחל באחת בלילה. למרות זאת, חדר האוכל התמלא בטירונים טרוטי עיניים ומפקדים, שנראו לרגע אנושיים כשרומאריו טיפל בכדור. רק כמה משוגעים לדבר, ואני בתוכם, שרדנו את ה-0:0 וניקרנו עד הפנדלים. אחר כך הלכנו לישון שעתיים וחצי עם נעליים על הרגליים, וחשבנו על כל מה שהחמצנו כשהתיישבנו שוב בחדר האוכל לארוחת הבוקר. רבע שעה מאוחר יותר יצאנו כבר לתרגיל כיתה ושכחנו מכל העניין. היום ניצב בתל ערד בסיס הרבה יותר מפואר, הטירונים החדשים מרובי הזכויות וההטבות ודאי יזכו לממש מעט מהחוויה העצומה הזאת שנקראת מונדיאל, וכל זאת בדמם של נערי מרץ 4', שסיפור גבורתם לא נודע עד היום.

במונדיאל של 1982 כולם דיברו על ילד בן 21 שהולך להיות יותר גדול מפלה. קראו לו דייגו מראדונה. בכל פעם שאבא שלי קרא או שמע על ההשוואה הזאת, הוא התקומם. "לא היה ולא יהיה יותר גדול מפלה", היה חוזר פעם אחר פעם על המשפט, שאותו אומרים היום על מראדונה עצמו, כשמזכירים את מסי או רונאלדיניו בנשימה אחת עם הגוצון.

ארבע שנים החזיק אבא בדעה הזאת, בעקבות ההופעה המאכזבת של מראדונה ב-82', עד שגול אחד שינה את עמדתו מקצה לקצה – השער השני נגד אנגליה במקסיקו 1986. לא יד האלוהים, אלא זה שבו עבר יותר מחצי מגרש, באחד המשחקים הקלאסיים בתולדות הטורניר. מאותו רגע גם לו היה ברור שהוא ראה לנגד עיניו את הדמות שעשתה מהפך שלם בכדורגל העולמי. ואני, כולה ילד בן 12, הבנתי כבר שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות לראות שחקנים כאלה.

בכלל, המונדיאל הזה של 1986 היה עצום. החושים המופלאים של ליניקר, האמביציה של פלאטיני ולואיס פרננדז, ונבחרת דנמרק. הו, נבחרת דנמרק, שכולנו אהדנו עד שבא אמיליו בוטראגניו ודפק לה רביעייה ב-1:5 הענק של ספרד בשמינית הגמר. אבל הטורניר היה שייך קודם כל למראדונה. כשמראדונה שיחק, הייתה חובה לראות, גם אם המשחק מתחיל ב-2:00 לפנות בוקר.

זו הייתה הבעיה הגדולה של הטורניר במקסיקו – המשחקים הליליים. לשמחתי, בסיבוב השני כבר התחיל החופש הגדול. לדאבוני, לא הייתי ממש מורגל לעניין הזה. אחרי ההצגה מול אנגליה חיכיתי לחצי הגמר של ארגנטינה מול בלגיה בכיליון עיניים. השבעתי את אבא שיעיר אותי. בבוקר, כשקמתי, כבר היה מאוחר. מראדונה נכנס פעמיים לרחבה, פעמיים בהן דפק לז'אן מארי פאף כדורים לפינת השער אחרי שעבר איזה חמישה פלמים משופמים על משבצת. אבל אני ישנתי שנת ישרים. "למה לא הערת אותי?" שאגתי על אבא. "לא הערתי?" השיב האיש המבוהל, "ניערתי אותך כהוגן, ואתה מלמלת משהו והתהפכת לצד השני".

גולים של מראדונה היו אליפות. וכמו אליפות, אתה יכול לראות אותם אחר כך ולהתענג עליהם, אבל הם לעולם לא יתנו לך את אותה הרגשה מתוקה של הרגע עצמו. השערים של דייגו היו בדיוק האירועים שעליהם שואלים אותך "מה עשית כש..." ואני? אני יודע מה עשיתי בגולים האלה. חלמתי על בוטראגניו.

בשלהי קיץ 1990, כשכל העולם התייבש מול המונדיאל המזעזע באיטליה, חורחה מהשלחין, שהיה מתנדב בקיבוץ שלי, ואחרי זה נשאר לחיות בו, ניגש אליי ואמר: "תקשיב לי טוב, רק ברזיל. אתה תאהב את ברזיל, כמוני". "אבל אתה מאל סלבדור", הייתי בן 8 וחצי אבל לא הייתי פראייר. "נכון", הוא ענה לי, "אבל אני הכי אוהב את ברזיל". אז אהבתי את ברזיל, אבל את צ'ילה יותר.

מעולם לא ביקרתי בצ'ילה, וחוץ מקללה כזו או אחרת, או שתיהן ביחד, אני לא יודע מילה בספרדית. אבל אני חולה על נבחרת ה"ריוחה". אבא שלי עלה משם בגיל 14. הטיעון שלו כנגדי, בכל פעם שאני מתלונן בפניו שנבחרת צ'ילה יותר חשובה לי מאשר לו, הוא שנבחרת צ'כיה, שם אבא שלו נולד, הייתה חשובה לו יותר מלאביו. מסורת משפחתית שכזו. אני מניח שאסכולה מסוימת של פסיכולוגים הייתה חוגגת על זה.

ב-1991, כשעוד היו בקיבוץ 8 תחנות, וההיילייט הספורטיבי של השבוע שלי היה משחק מלפני חודש מהליגה האנגלית בערוץ המזרח התיכון, נסעתי עם יליד צ'ילה אחר מהקיבוץ לאחותו בתל אביב. ערוץ 5 היה זאטוט. ב-4 לפנות בוקר באותו ליל יום שישי יצאנו מהבית רק כדי לראות את צ'ילה וארגנטינה מתחפרות אחת נגד השנייה בדרך ל-0:0 גשום ונוראי בקופה אמריקה. הייתי גרופי בן 9 של נבחרת צ'ילה.

כשכבר היו 12 תחנות טלוויזיה בקיבוץ, מתישהו באמצע שנות ה-90, קלטנו גירסה משונה של ערוץ ESPN, שאני די בטוח ששודרה בלעדית מסעודיה לאנטנה של קיבוץ חצור שעדיין עומדת במעלה מגדל המים המאפיר. הסעודים, הקטארים, או מה שהם לא יהיו מתים על שני דברים, על כדורגל ועליי. עד היום אני משוכנע שהם היו משדרים במיוחד בשבילי משחקים מדרום אמריקה ממוקדמות המונדיאל.

השנים עברו, מרחק הנסיעה מהקיבוץ לתל אביב התקצר משעה ל-35 דקות, ערוצי כבלים התחילו לטפטף לאט לפריפריה. הכדורגל היה נחלת הכלל, צ'רלטון הייתה רק קבוצה אנגלית שרוני רוזנטל חורר לה את הרשת באיזה משחק זניח, ומונדיאל 1998 נחגג במועדון של הקיבוץ מדי יום על מסך גדול, ועל עשרות בקבוקי בירה. אני לא הלכתי, אחרי שהכרזתי: "כדורגל אני רואה לבד או עם כמה חברים".

עד אותו מונדיאל באמת למדתי מחורחה ואהבתי את ברזיל. אפילו ריחמתי עליהם קצת אחרי שבקופה של 1993 נתנו להם 2:3 בראש, אבל בלילה של ה-27 ביוני 1998 שנאתי אותם. את מונדיאל 1998 סיימנו במקום השני בבית המוקדם אחרי שהשופט במשחק מול איטליה נתן להם פנדל משום מקום בדקה ה-85. ההגרלה, איך לא, הועידה לנו את ברזיל של רונאלדו, ריבאלדו ובבטו הזקן. עד היום אין לי מושג למה הלכתי עם אבא שלי למועדון באותו ערב, שהפך להיות נוראי, וצפיתי עם כולם במשחק שמינית הגמר הארור הזה. אולי לא רציתי להשאיר אותו לבד מול שארית הפליטה - אוהדי ברזיל האימתנית, אולי הייתה זו שליחות, משהו בסגנון "לב אמיץ". ידעתי שנפסיד, אבל הייתי מוכן למלחמה.

חודש לפני שמוניקה לוינסקי פנתה לתקשורת ופתחה את הפה, ברזיל הגיעה לפארק דה פרינס ופתחה את צ'ילה. בדקה ה-27, אחרי השני של סזאר סמפאיו, עשיתי אחורה פנה והלכתי הביתה מבויש. כל כך אהבתי את אמא שלי, שנשארה לבד בבית, כשגיליתי שהיא רואה איזו תוכנית דוקומנטרית בערוץ 2. כאילו היא לא ידעה שיש משחק באותו זמן בדיוק, כאילו הצליחה להתעלם בשלמות מהעובדה שבאותם רגעים ממש אנחנו חוטפים וכל העולם רואה.

ב-27 ביוני 1998 ראיתי 27 דקות של משחק של נבחרת צ'ילה והלכתי לישון. במשך כמה שנים, בזמן שכל מדינת ישראל ישנה, הייתי מכוון שעון מעורר, מתאים את עצמי לזמן דרום אמריקה ומרעיד את הקירות בצעקות אחרי כל גול של ה"ריוחה". אבל באותו היום כולם ראו את צ'ילה משחקת ומפסידה 4:1, חוץ ממני.