הפוך על הפוך

הלילה זה קרה - בזו אחר זו עלו לשחק האלופה וסגניתה (הסגנית קודם), שתיהן במשחקי חוץ, שתיהן היו חייבות לנצח כדי לא לעוף כבר בסיבוב השני, ועשו את זה.

איזה פלייאוף, איזה סיבוב שני. פרשנים בארה"ב כבר רואים בפלייאוף הזה את הלידה מחדש של ה-NBA. כל כך הרבה סיפורים יש לסיבוב השני הזה, כל כך הרבה עלילות משנה שצריך רק לסנן (הקאמבאק של כדורי הביניים, למשל, נשאר בחוץ). הנה כמה מהסיפורים הבולטים.

אין ולא יהיה קרב מרתק יותר מאשר זה שבין התלמיד למורה והאב הרוחני. בשנה שעברה פופוביץ' עשה את זה לרבו לארי בראון. אייברי ג'ונסון לקח את זה עוד צעד קדימה, ובסדרה הזאת מוכיח שהוא למד מפופוביץ' הרבה יותר מלאמן הגנה ולעבוד עם שחקנים. הוא למד ממנו מהי גמישות. שנה וחצי אייברי לימד את השחקנים שלו את חשיבות ההגנה. ואז הגיע הדרבי של טקסס, ותוך משחק אחד הוא הבין שנגד הספרס צריך משהו אחר. אז הוא הכניס את דווין האריס לחמישייה כמוביל כדור שני על חשבון הסטופר ההגנתי אדריאן גריפין, שיצא לחלוטין מהרוטציה, והקפיד לשחק עם ארבעה סקוררים בכל רגע נתון. מאותו הרגע דאלאס התחילה לרוץ ולשנות לחלוטין את הצורה של הסידרה הזאת.

התגובה של פופ הייתה מעבר לסמול בול. בעצם, ניתן לומר שאייברי כפה עליו את התגובה הזאת כדי לעמוד בקצב. מהמשחק השלישי הספרס משחקים באופן כמעט קבוע עם ארבעה גארדים, שאחד מהם שומר על נוביצקי ועם דאנקן כסנטר. מוחמד, נסטרוביץ' והורי כמעט לא מקבלים דקות (הורי אפילו שבר שיא שלילי של דקות בפלייאוף במשחק האחרון ולא תורם כלום בסידרה הזאת). התוצאה היא שלושה משחקים איכותיים, מרתקים ומהירים ברמה הגבוהה ביותר של כדורסל שאפשר לתאר. שתי הקבוצות עברו לשחק בשיטה בה הן כמעט לא שיחקו במהלך השנה, ושתיהן הטמיעו את השינוי במהירות ומשחקות מצוין.

זאת, מבחינתי, הבשורה הגדולה ביותר של הסיבוב הזה. זה הסטנדרט החדש. קבוצות גדולות היום חייבות לדעת לאלתר. בדיוק בשביל היכולת לבצע שינויים והתאמות מהסוג הזה אייברי ופופ בנו סגלים עמוקים ומגוונים שמסוגלים לתת מענה לכל בעייה. פופוביץ' העלה בחמשת המשחקים בסידרה חמש חמישיות שונות. הלילה ב-4:30 (ESPN) פרק 6 בדו קרב, הפעם דאלאס בלי ג'ייסון טרי ולכן תורו של אייברי לפעול.

בעונה הרגילה הקאבס היו במקום טוב באמצע בכל הקטגוריות ההגנתיות, ואף אחד לא חשב שהם מסוגלים ליותר. לברון לא נחשב לשומר גדול, לארי יוז יודע רק לחטוף ואף אחד משחקני הפנים לא ממש מפחיד. בסיבוב הראשון נגד הוויזארדס אף אחת מהקבוצות לא ממש שמרה. מאז המשחק השלישי מול הפיסטונס מדובר בעולם אחר. סנואו עוצר את בילאפס, "פליפ" מארי רודף אחרי המילטון, הגבוהים אוטמים את הצבע והאנרגיות בהגנה מדהימות.

לא ברור מה גרם לסוויץ', אבל גם לא ממש חשוב. מהרגע שקבוצה יודעת שהיא מסוגלת לשמור היא לא מאבדת את היכולת הזאת. גם אם זה לא יספיק בסופו של דבר מול הפיסטונס המנוסים, הסוויץ' ההגנתי של הקאבס בסידרה הזאת יכול להפוך לנקודת ציון משמעותית בקריירה של לברון. פתאום האפשרות שחבורת השחקנים הזאת תתגבש למתמודדת אמיתית על התואר בשנים הבאות כבר לא נשמעת כל כך מופרכת. אם היה נדמה שתהליך הבנייה בקושי התחיל, עכשיו כבר נראה שהוא קרוב לסיום. המפסיד הגדול הוא לארי יוז שכל זה קרה בזמן שהוא מתאבל על אחיו. עושה רושם שלדני פרי יהיה הרבה יותר קל לוותר עליו בשביל לחזק את הקבוצה במקומות אחרים (בעיקר רכז). המרוויח הגדול - אנדרסון וארז'או, פצצת האנרגיה הברזילאית, שהיה זוכה לסעיף משלו אם היה מקום.

למרות כל מה שנאמר בסעיף הקודם, קליבלנד עדיין לא קבוצת הגנה כל כך גדולה. לא יכול להיות ששינוי כזה קורה תוך יומיים בלי עזרה מההתקפה של היריבה. המהפך ההתקפי של פליפ סונדרס נעלם כלא היה במשחקים האחרונים. הקבוצה מגרדת את ה-40 אחוז מהשדה מלמטה במקרה הטוב, הוואלאסים ידעו ימים טובים יותר, בילאפס לא פוגע. לא בכדי אמר לברון אחרי מספר 5: "אנחנו לא מפחדים, הם לא הזאב הרע ואנחנו לא שלושת החזרזירים". פט ריילי רואה ורושם הכל.

לגבי הספרס - הסיבה העיקרית שהדרבי של טקסס היה אמור להיות צמוד היא שדאנקן סוחב פציעה ולא נותן את יכולת הפלייאוף הקבועה שלו. אבל דאנקן הופיע לסידרה בענק ועדיין הספרס נראים פגיעים מאוד. הספסל לא תורם, מאנו לא יציב, על פארקר עדיין קשה לסמוך ואפילו ההגנה נראית הרבה יותר חדירה מהרגיל. אם סן אנטוניו תעבור את דאלאס היא תפגוש עוד קבוצה שלא תפחד ממנה, בין אם זו תהיה פיניקס או הקליפרס.

גם אם בסוף כל הפייבוריטיות ינצחו, זה לא יקטין מהעוצמה של מה שקורה בסיבוב הזה, מהתחושה שהפעם הכל כולל הכל יכול לקרות. כן, אפילו שבעוד קצת יותר מחודש לקליפרס תהיה טבעת אליפות. או לקליבלנד. אי הוודאות היא לא רק לגבי זהות האלופה אלא כמעט בכל משחק וכל סידרה. שמונה משחקים בפלייאוף הזה הוכרעו על חודה של נקודה בינתיים. שיא כל הזמנים לפלייאוף שלם הוא תשע פעמים (ב-1987). כל כך הרבה הארכות, משחקים שמוכרעים על חודו של סל, חטיפות במהלכים אחרונים. אם נתעלם לרגע מהמשחק השני בדרבי של טקסס, שאר המשחקים בסידרה הוכרעו בהפרש כולל של תשע נקודות. בימי שיקגו של ג'ורדן הייתה התחושה שגם אם כל המשחקים צמודים זה פחות משנה, כי הבולס תמיד ינצחו ברובם. הפעם אין קבוצה שמשתלטת על הרגעים המכריעים, שברור שיש לה יתרון במשחקים שמוכרעים על חודו של סל. במחשבה שנייה, דווקא יש אחת כזאת.

הקאבס ניצחו 18 מ-20 המשחקים האחרונים שלהם שהוכרעו בהפרש של ארבע נקודות או פחות. כאשר מדובר בשתי נקודות ומטה, לברון והחבר'ה עומדים על 11 נצחונות רצופים, כולל שלושת סלי הנצחון מול הוייזארדס בסיבוב הראשון ושני הנצחונות הצמודים על הפיסטונס. לברון אחראי על מספר סלי נצחון, אבל גם על לא מעט אסיסטים לסלי נצחון ומהלכים שבהם הקבוצה ניצלה את הדאבל-טים על לברון לזריקה חופשית של שחקן אחר.

ההצלחה של קליבלנד במאני טיים מראה בדיוק כיצד צריך לשחק במהלכים אחרונים- הכוכב הגדול מנסה לקחת את המשחק עליו אבל לא בכוח, שאר השחקנים יודעים שיכול להיות שהאחריות תיפול עליהם ומוכנים לכך. לפיסטונס כדאי מאוד לא להגיע לעוד משחק צמוד איתם.

הסדרה הנשכחת של הסיבוב הזה הביאה את אחת מתפניות העלילה המפתיעות מכולן. במשחק הראשון אנטואן ווקר איבד ארבעה כדורים בשמונה הדקות הראשונות ועזר לנטס לברוח לנצחון מהיר. גם במשחק השני הוא לא תפקד, אבל מהשלישי הוא הפך לאיש שעושה את ההבדל. והפעם לטובת הקבוצה שלו. 13 שלשות ב-50 אחוז הוא קלע בשלושת המשחקים האחרונים בסדרה, והפך לסקורר השלישי שמיאמי כל כך צריכה. עכשיו פאט ריילי שובר את הראש איך לשמור עליו חם. שחקן נוסף שחוזר מהמתים כדי לתת סדרה ענקית הוא ג'רי סטקהאוס עם 17.8 נקודות נגד הספרס בינתיים.

צריך לראות משחק של הקליפרס כדי להבין כמה סם קאסל חשוב לקבוצה הזאת. צריך לראות משחק של הקליפרס כדי לראות אותו מבצע השתלת ווינריות בקבוצה הכי לוזרית בספורט האמריקאי. ואת האמת, זה לא כל כך קשה. הוא פשוט מראה להם כמה כיף לנצח. אלטון ברנד הוא המוציא לפועל העיקרי, אבל קאסל הוא המנהיג והנשמה, הלב והמוח של הקבוצה. עם 22 נקודות, 5.3 ריבאונדים ו-6 אסיסטים למשחק קאסל מוביל את הקליפרס מרחק משחק אחד מגמר המערב, וכל עוד הוא בסביבה לא כדאי להספיד אותם. במשחק האחרון כל הקבוצה שיחקה עם הרבה יותר אחריות, כמעט לא זרקה שלשות והלכה בכוח פנימה ל-66 נקודות בצבע. אם הם יצליחו לשחזר את זה בפיניקס, הקליפרס יעשו את הבלתי ייאמן.

אלא שפיניקס פשוט לא מוכנה להישבר ומי יודע עד לאן זה ייקח אותם. בלי הסקורר העיקרי שלהם, בלי אף שחקן פנים, משחק עם הגב לסל או יכולת לשלוט בריבאונד, אפילו כשנאש לא תמיד בשיאו בפלייאוף הזה, אפילו כשהרוטציה היא של שבעה שחקנים שאחד מהם הוא ג'יימס ג'ונס הסתמי. הם עדיין כאן עם הריצה והשלשות, הדאבל-טים בהגנה שמכריח את היריבה לחשוב, בוריס דיאו הבלתי נלאה, מאריון הבלתי ניתן לעצירה לפרקים, ראג'ה בל וטים תומאס שכולם כבר הספידו, בארבוסה והתאוצה שלו. הקבוצה הסימפטית של השנים האחרונות, פשוט אי אפשר להיות נגדה. אם מכניסים את אמארה למשוואה מקבלים מועמדת לתואר בכל שנה עד סוף העשור. רק שיחזור לעצמו.