לא שופט. מנהל

המהומה הגדולה שמאיימת לקבור תחתיה את השופטים נרקחה מקוקטייל של זיכרון קצר, סיסמאות ריקות ובלבול בין עיקר ותפל. בימים האחרונים נולדה מחלקה חדשה באגף הנוסטלגיה - געגועים לשופטים של פעם. אם תחזרו לעיתונים של לפני עשרים שנה, תגלו שגם אז התגעגענו לשופטי העבר. אתם יודעים, הבני זונות של שנות השישים.

במלים אחרות: השופטים של היום לא פחות טובים, וגם הספסלים שמשתוללים, משתוללים כך כבר עשרות שנים. הדבר היחיד שהשתנה מהותית הוא התרסקות האמון ביושרה של השופטים, וזה קרה כשחבורה של עסקנים באפור, בראשות ירון זריף, השתלטה בפועל על איגוד השופטים. כששופטים בכירים בוחשים בשיבוצים, עסוקים בהקמת והפלת קליקות ומנהלים מגעים עם ראשי קבוצות, וכל זה בקולי קולות, הסמכות המוסרית שלהם לקבל הכרעות במגרש מתערערת בלי תקנה.

כשאלדד אקוניס החליט לפוצץ את הפצע המוגלתי הזה הוא עשה שירות גדול לכדורסל הישראלי. רק סמלי שבערב בו החלה הנפילה של זריף הוא התעסק בכל דבר, רק לא במשחק עצמו. מה שדרוש לאיגוד, ומה שיעקב סנדלר לא הצליח להיות, הוא מנהל בעל שיעור קומה שיעמיד את השופטים במקומם, דווקא כדי שכולם יוכלו לחזור ולכבד אותם.

שלישיית הגנרלים בדימוס הם פתרון רק בטווח המיידי. ראובן וירובניק הרי כבר היה שם, בצמרת איגוד השופטים, והתגלה כמנהל קטן מאוד. בטווח הארוך יצטרך להימצא האדם המתאים, מנהל מוכשר מהסוג שיש רבים כמוהו במשק הישראלי, שיידע להשתמש בתבונה בקילומטרז' המקצועי של דגן, וירובניק ווורניק. בטווח המיידי, צריך להחזיק אצבעות שהקואליציה הרחבה הזאת תצליח להחזיר את האמון לכל הצדדים, ולסיים את העונה הזו בשקט.