מתחת לאף

חמש דקות אחרי שראובן עטר יצא מהפגישה עם דניאל יאמר, נכנסה שיירה של שחקנים לחדרו של הבוס החדש של מכבי נתניה. כשעטר הגיע הביתה וקרא את רשימת השחקנים הארוכה שחתמה אצל יאמר בתוך זמן קצר, הוא הבין כי הקבוצה שהוא בנה מהמסד עד הטפחות, קבוצה מפורקת אותה שיקם והעלה לליגת העל, קבוצה מתוסבכת שחזרה סופסוף להיות גאה, ירדה לטימיון. השלד הנהדר שהוא הגה והיה אמור לקצור את הפירות בעונה הבאה נפגע אנושות, השחקנים שהוא הביא אישית והיו חלק מאותו תהליך (בנין, פרץ) גורשו, הגלקטיקוס של ברקוביץ' הגיעו. אם תרצו, הפוטש הזה מזכיר את הנחיתה של מאיר פניג'ל בבית"ר ירושלים. גם הוא שפך כסף ללא הכרה, חילק חוזים ארוכי טווח ללא מחשבה, ונתקע עם התחייבויות מיותרות.

אצל עטר, מהלכים חסרי אחריות כאלה לא היו מתקבלים על הדעת. עטר, שעשה נסים עם התקציב הכי נמוך בליגה, בטוח שעם הכספים שברקוביץ' מפזר הוא היה מגיע למקומות שנתניה לא היתה בהם מאז שנות השמונים. "תן לי את נתניה עם תקציב של 20 מיליון שקל, ואני מכין קבוצה שתתמודד על האליפות", אומר עטר. "עם תקציב כזה אני מתמודד גם נגד מכבי חיפה. אם זה מה שעשיתי עם 4.5 מיליון שקל, מה יהיה עם 20 מיליון? אני רץ למקומות 1-3. לא רק עם נתניה, עם כל קבוצה שתעמיד לי תקציב של 20 מיליון שקל".

מה שעצוב במקרה של מכבי נתניה, הוא שאחרי שנתיים של שפיות עטרית, שפיות כל כך חיונית בקבוצה המבורדקת הזאת, היא שוב עולה על רכבת השדים, באדיבותו של המגלומן חסר האחריות, ברקוביץ'. עטר, לעומתו, הוכיח לנו בשנתיים האחרונות, שיש לו את כל התכונות כדי להיות מאמן גדול: אורך רוח, חכמת חיים, ערמומיות, תחכום, חזון, יושר אישי, נאמנות לשחקנים. עטר, כדורגלן עם הקונצנזוס הכי רחב בכדורגל הישראלי, לא חשש לשנות כמאמן את הרגליו הקודמים, בניגוד לשחקני עבר גדולים אחרים, שנשארו עם המניירות שמונעות מהם להצליח.

עטר לא חשש לצלול לעומק הביצה בנתניה, ויצר מעטפת סביב הקבוצה, כדי להגן על שחקניו מהבלגן הניהולי התמידי. עטר, שנהג כשחקן להיעלב מביקורת הכי קטנה בתקשורת, הן על ידי קולגות והן על ידי עיתונאים, למד להבליג ושימש כשכפץ אנושי עבור שחקניו, ששיחקו לא פעם בשבילו. על הריסות הערצבים הוא הקים קבוצת מרכז טבלה שמחה, הפיח רוח חיים בזר הכי טוב בליגה אחרי בוקולי, אלן מסודי, והיה לא רחוק מהעפלה לגביע אופ"א. אבל כל זה היה אז, לפני שההגה של הקבוצה עבר לידיים של ברקוביץ'.

"כשמסכמים את העונה האחרונה, מסתכלים קודם כל על המטרות", אומר עטר. "כמו שאמרתי בעבר, המטרות שלנו הן להישאר בליגה, לברוח מהתחתית ולהיות קבוצה אטרקטיבית. בכל אלה, עמדנו בצורה יוצאת דופן. היינו אטרקטיביים במשך 2 הסיבובים הראשונים, פלוס 3 משחקים בסיבוב השלישי. שיחקנו יוצא מהכלל. אחר כך באה ירידת מתח בגלל שהיינו רחוקים מהתחתית, וסבלנו מפציעות ומחלות.

"הטעות הגדולה שלי העונה היתה שבניתי סגל קצר. גם אם לא היה לי יותר מדי תקציב, הייתי צריך להביא עוד כמה שחקנים בסכומים לא גבוהים. מה שהפריע לי הוא שלא יכולתי להשתמש בשחקני קבוצת הנוער, שהיו שקועים במאבקי תחתית משלהם וניצלו מירידה רק במחזור האחרון. כולם ניבאו שנרד ליגה בגלל הבעיות, לא האמינו בשחקנים שהבאתי, היום כולם חזרו בהם".

התפרקתם מנטלית בסיבוב השלישי, כיאה לקבוצות לא גדולות?

"כן, אבל היו גם המון פציעות: המחלה של זביטי, הפציעה של טל בנין. תוסיף לזה את המכירה של אלן מסודי, שפגעה מאוד ביכולת שלו וגם בזו של הקבוצה. המחאה של הקהל התרכזה בזה, האוהדים היו אנטי אליו, ומסודי לא ידע איך להתמודד עם זה. זה פגע גם בשחקנים אחרים, שראו מה קרה".

אולי היית צריך לעמוד על הרגליים האחוריות מול אשר אלון ולמנוע את המכירה, או לפחות להחריש אותה, כדי שהאוהדים לא יידעו?

"היתה לי שיחה עם אשר אלון בנושא, והוא אמר לי שללא הכסף שאמור להיכנס על מסודי, לא יהיו משכורות לשחקנים אחרים. זה היה יוצר מרמור אצל שחקנים אחרים. זכותו של יו"ר למכור שחקן מסוים. מה גם שהיו המון מעורבים בעסקה הזאת, כך שאי אפשר היה להסתיר אותה מהאוהדים".

איך הצלחת להוציא את המירב ממסודי, שהיה בעייתי מאוד בסכנין? במכבי חיפה ישמחו לדעת כיצד לחבר אותו לקבוצה.

"התשובה כיצד מסודי יתחבר למכבי חיפה נמצאת רק אצלו. הוא יצטרך להתאים את עצמו למכבי חיפה ומהר. אני גרמתי לו ליהנות מכדורגל. נתתי לו הרגשה שאני תמיד שם בשבילו, ושיהיה מרקם חברתי טוב סביבו. הוא אמור להצליח בחיפה, רוני לוי מאמן מצוין, הוא יידע לחבר אותו".

אחרי מה שקרה השבוע, גם אתה מרגיש שזרעת משהו ולא זכית לקצור אותו?

"מיציתי את המקסימום ממה שהיה בקבוצה הזאת. הבאתי שחקנים בתקציב הכי נמוך שיש בליגה ופגעתי בינגו כמעט עם כולם. כל השחקנים שדרגו את עצמם, לכולם יש עכשיו הצעות טובות. לא היתה לי אפשרות לעלות את התקציב. אם היה לי את התקציב של שאר הקבוצות באמצע הטבלה, והיו לי עוד שני מיליון שקל כדי להביא ארבעה שחקנים של מאה אלף דולר לעונה, הייתי יכול להגיע לגביע אופ"א. הקבוצה עברה התפרקות מקצועית לפני שנתיים. 17 שחקנים עזבו ובתקציב בינוני אפילו לליגה הלאומית, עלינו ליגה. הבאתי 17 שחקנים חדשים, גם כדי לעלות וגם כדי שחלק יישארו עונה לאחר מכן. וזה הצליח עם גולן חרמון, אבי פרץ, עבדול ראזאק. העונה בניתי שלד, שהיה קשה מאוד לחזק אותו, כי השחקנים הטובים הולכים לקבוצות הגדולות".

אתה נהנה להיות מאמן? יש הרבה שחקנים גדולים שאין להם כוח לכל הבלגן הזה.

"אני מאוד נהנה. הייתי שחקן מוביל אצל כל המאמנים שלי. שפיגל, גרנט, שרף, עם כולם הייתי שתי קדנציות ומכולם למדתי משהו. לקחתי מהם מה שמתאים לאישיות שלי, למרות שאני לא מנסה לחקות אף אחד. מטבעי, אני מסתגל למצבים חדשים, אם זה במעבר לקבוצות, אימון בליגה הלאומית, עוזר מאמן. אני לא מסכים שזה מקצוע כפוי טובה, אם אתה מצליח כמאמן נותנים לך פידבק".

מה היה הדבר הכי קשה להסתגל אליו?

"סיפור הביובית. הרגשתי חסר אונים באותם רגעים. לעמוד שעה ולחכות שיאשרו או לא יאשרו את המגרש, וכל הזמן הזה לנסות להשתלט על השחקנים. זה מביך ומבייש, ולצערי גם הפסדנו".

אתם מסכים ששינית גם את הגישה שלך לתקשורת? אתה פחות רגיש, למרות שכמאמן אתה חוטף ביקורת שלא היית רגיל כשחקן.

"אני העדפתי לנטרל את התקשורת המקומית בנתניה, אסרתי על שחקנים שיתראיינו במקומונים בלי אישורי, כדי שהם לא ישפיעו על הקבוצה. הייתי מוכן לספוג מהמקומונים, כדי שהם לא יקבעו את סדר היום בקבוצה. ראינו קבוצה שמחה וכולם שאלו איך הם מתפקדים ככה, למרות כל הבעיות. זאת היתה הסיבה. למדתי להבליג על דברים שנכתבים עליי בתקשורת המקומית, והיו התנגחויות בלי הפסקה. לא נתתי לזה להפריע לי. אחר כך היוצרות התהפכו במקומונים".

איך מתמודדים עם בלגן ניהולי כזה ומצליחים להוציא מנתניה את המקסימום?

"הלחץ של הקהל על אשר אלון השפיע עלינו, וזה בא ביחד עם מכירת מסודי וכניסת יאמר לתמונה. אבל אני תמיד הסתכלתי על הקבוצה מבחינה מקצועית. יצאתי מנקודת הנחה ששחקנים רוצים להצליח, רק צריך לתת להם כלים לכך. לגרום להם להרגיש מחויבות על ידי הנאה. השחקנים היו צריכים לדעת מה המאמן דורש מהם על המגרש, כדי שירגישו שלמים מבחינה טקטית. שיהיו משוכנעים במה שהם עושים. שידעו מה היתרונות והמגבלות שלנו כקבוצה וכל אחד בנפרד. שיידעו מה אנחנו שווים כקבוצה, וכך לדעת מתי לשחק פסים קצרים ומתי לשחק פסים ארוכים. שהכל יהיה מקובע בראש שלהם. שיידעו מי אוהב לקבל את הכדור לעומק ומי אוהב לקבל את הכדור לרגל. כל אחד היה צריך להתאים את עצמו לאחר".

המו"מ המתמשך עם יאמר והשמועות התמידיות על שחקנים שיגיעו איתו השפיעו?

"הרצון של יאמר לרכוש את המועדון לא פגע, להיפך. צריך לדעת לנצל את זה, ככה שחקנים רצים יותר בשביל להוכיח לבוס החדש. זה לא היה כמו מכירת מסודי".

מתי ידעת על התוכניות של יאמר ללכת על ברקוביץ' כמנג'ר?

"ניזונתי מהתקשורת. היתה לי פגישה לפני חודש עם יאמר, והוא לא אמר לי שאייל הולך להיות מנג'ר. שאלתי אותו אם יש לו בעיה עם החוזה שלי לעונה הבאה, לא רציתי לכפות את עצמי, והוא ענה ש'אין ראוי ממך לאמן את הקבוצה'. מאז לא נוצר שום קשר. ככל שעבר הזמן מאותה פגישה, ידעתי שכל הקטע עם אייל עומד לקרות. אם לא מדברים איתי על ההכנות לעונה הבאה, הבנתי כבר מה קורה. אני מקבל את הדברים כמו שהם, זכותו של בוס שבא לקבוצה חדשה להביא את מי שהוא רוצה. תיארתי לעצמי שאני אעבור בהרבה קבוצות אחרי שהתחלתי לאמן".

שלמה שרף תהה מדוע אתה ואייל לא יכולים לעבוד ביחד?

"ואם שלמה שרף היה מאמן, הוא היה מסכים שמישהו יהיה מעליו? שלמה אומר היום דברים שהוא לא היה עושה כמאמן".

מה דעתך על בחירת השחקנים של ברקוביץ'?

"אני לא מתכוון לדבר על זה".

אמרו שידעת על החתמת שטראובר, שיאמר עידכן אותך והתלהבת.

"הוא דיבר איתי באותה שיחה על זנדברג, לרואה, עובד, טוטו תמוז, קלימי סבן וגם לירן שטראובר. הוא העלה הרבה שמות ורק שאל מה דעתי עליהם. סתם העלו שמות. אם הוא היה מחתים את לרואה, זה היה מפתיע אותי באותה מידה. איך יכולתי לדעת שהולכים לסגור איתו? איך שיצאתי מהפגישה עם יאמר, בה עזבתי את הקבוצה, ישר נכנסו שני שחקנים כדי לסגור. מה, הם באו פתאום? לא דיברו איתם לפני כן?"

אתה לא מפחד שתהפוך לאורי מלמיליאן חדש? העקשנות שלך ללכת עם האמת את הסוף עשויה לפגוע לך בקריירה. מעטים המאמנים שעוזבים ככה קבוצה, הרוב נאחזים בכסא.

"בכלל לא מפחד. מאמן צריך להיות שלם עם הסגל שלו, זה האני מאמין שלי. אני רוצה לאמן בעונה הבאה. אני נהנה מזה. מתגבשת אצלי החלטה, לא סופית בינתיים, לא לאמן בליגה הלאומית. יש לי כבר הצעות משם".