סוף טוב לשיפוט רע

האגדה הקלאסית של הנס כריסטיאן אנדרסן רצה אתמול הפוך. שחקני ברצלונה וארסנל לוהקו לעיני מאות מיליונים בהצגה נהדרת, שתוך כדי מעשה כמעט הפכה לטרגדיה צפויה מראש, אבל בכל זאת מרגיזה: הברבור היפה הצטמק בהדרגה והפך לברווזון מכוער. כל זה, עד שהמחליפים הנפלאים של פרנק רייקארד - איניסטה, בלטי ובעיקר לארסון - הוציאו עבורנו את הערמונים מן האש, והסוף הטוב חיפה על מחדלי השיפוט.

לא ניתן להאשים הפעם את השחקנים, וגם הסגנון ההגנתי יחסית של ארסנל נכפה עליה. מטבע הדברים שהשופט איננו מצוי במקורותינו, ולכן גם לא הפנים את הפסוק שהולם כל כך את הסיטואציה שבה מצא את עצמו במחצית הראשונה, "אל תצדק הרבה". ייתכן שהחוק היבש עומד לצידו, אני לא בטוח אפילו בזה, אבל ברור לגמרי שהאיש הזה פשוט מטומטם.

במקום להעניק שער יתרון מוצדק לברצלונה, להתעלם מהעבירה של השוער להמן ולעבור לסדר היום, החליט השופט להרוס את ההנאה העצומה, שמאות מיליוני צופים בכל העולם שאבו מהמשחק. תחת הכיף האדיר של צפייה במאבק ענקים בין שני הכדורגלנים הטובים בעולם, רונאלדיניו ותיירי הנרי, ראינו בעיקר את ניסיונה האמיץ, אבל הבנאלי, של ארסנל להציב נגד ברצלונה בונקר בלתי עביר. אכזבה נוראה.

לפני שנה בדיוק התראיינתי באחת מתחנות הרדיו התל אביביות, וניסיתי לענות על השאלה המתבקשת: מה יהיה? שתי הקבוצות הכי שנואות עלי באירופה, מילאן וליברפול, הגיעו אז לגמר ובהשפעת האירוע הטראומטי הזה לא שקלתי מלים. חזיתי גמר משמים ואומלל, זוועה לעיניים ומכה לכל החולמים על כדורגל מרתק ורב שערים. אבל התחזית הופרכה ב-120 דקות עוצרות נשימה. בשנה שעברה ראינו את הגמר האולטימטיבי, אולי לא מנקודת הראות הפוריטאנית של המאמנים ושותפיהם הפרשנים. ואמש? הניטרול ההדדי כמעט וחגג, באשמתו הישירה של השופט.

למען האמת, בתוככי לבי ציפיתי הפעם לאנטי קליימקס, אולי להמשך המגמה שהצטיירה במשחקי חצי הגמר. למרבה המזל, הציל לארסון את המצב בשתי מסירות נהדרות ורבות השראה. השחקן הסימפטי פורש לשבדיה, עטור תהילה, כשברצלונה והכדורגל ניצחו את השופט.