זה היה גמר גביע בו המנצחת מליברפול חזרה מפיגור 0:2, ושחקנה הבקיע שניים משלושת השערים. לא מדובר בגמר הגביע בין ליברפול ו-ווסטהאם, שכבר עכשיו נחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה, אלא הגמר של 1966, אחד המתמודדים הרציניים על תואר הגמר הגדול ביותר. שפילד וונסדיי הוליכה 2:0 אבל אברטון ניצחה לבסוף 3:2 משני שערים של מייק טרבילקוק ושער נוסף של דרק טמפל. חודש מאוחר יותר באותו איצטדיון ניצחה אנגליה את מערב גרמניה וזכתה באליפות העולם, ולא חסרו השבוע באנגליה כאלו שציינו את מקרה 66' בתקוה שהגמר הגדול מנבא גם קיץ שמח בגרמניה.
אולי יש בכך להצביע על חרדה מסוימת לאור בחירת הסגל של סוון יורן אריקסון, שביום שני זכה לחותמת סופית. אותם 23 שחקנים וחמישה מחליפים שהוכרזו בשבוע שעבר הם אלה שיסעו לגרמניה. למרות הביקורת הציבורית הסוחפת, מהדוור שלי ועד בעלי הטורים בעיתונות ורוב נוסעי הרכבות לקארדיף, סוון יסע לגרמניה רק עם ארבע חלוצים (אם הוא ידבק בווין רוני ולא יחליף אותו בג'רמיין דפו או אנדי ג'ונסון עד למשחק הראשון, שלושה חלוצים ורבע). לא עזרו העצות התחינות והתפילות, השבדי דבק בבחירה הראשונה שלו והותיר את אנגליה לעבור לשלב ב' בדיונים: איך אמורה הנבחרת להיראות.
12 מיליון איש צפו במשחק הגמר בבתיהם, עוד 74 אלף בקארדיף ומאות אלפים בפאבים, וביחד קבעו שיא צפיה לאירוע ספורט השנה. לא רק הדרמה הגדולה של המשחק משכה אותם אל מול הטלוויזיה, אלא גם תחילת התרגשות לקראת אליפות העולם. עדיין נותר משחק גמר ליגת האלופות אבל על יותר ויותר מכוניות כבר ניצב דגל סנט ג'ורג' ובפאבים נערכים לקראת קיץ של כדורגל. אותם 12 מיליון מאמנים הביטו במשחק בקארדיף והגיעו לכמה מסקנות, שיש לקוות שהן לא שונות באופן קיצוני מאלו של סוון, שישב ביציעי אצטדיון המילניום וכסס ציפורניים. 120 דקות ואף כף רגל שבורה! הוא בטח אמר לעצמו ברווחה ובאי אמון. מצד שני, המחזה של פיטר קראוץ' בחוד ליברפול ראוי לעורר בו מחשבות שניות. אוהדי ווסטהאם שרו לעבר האטריה האנושית "איזה בזבוז של אינצ'ים", בהגזמה מסוימת. קראוץ' הוכיח במשחקי הידידות מול ארגנטינה ואורוגוואי שהוא מסוגל לתרום ולהביא תנופה מהספסל, אבל מול ווסטהאם, למרות בישול השער הראשון של סטיבן ג'רארד הוא נראה מוגבל, ודני גבידון לא התקשה להתמודד איתו.
לעומתו, דין אשטון במשחק ראשון אחרי פציעה, הפעיל לחץ על הגנת ליברפול, אלא שברגעים אלה הוא נמצא בדרך לחוף ים כלשהו, במקום בדרך למחנה האימונים של הנבחרת. נייג'ל ריו קוקר, קפטן ווסטהאם בן ה-21, שנמצא ברשימת המחליפים האפשרית, העלה גם הוא סימני שאלה. הוא היה השחקן הטוב במגרש עד לדקה ה-90, הנהיג ודחף את הפטישים וכיסה את השטח בין שתי הרחבות. אבל הקישור האנגלי עמוס כבר בשחקנים מוכשרים וכולל גם את אואן הארגריבס, בעל רישום בטאבו בסגל הנבחרת.
נותר רק לקוות שמישהו יפקח את עיני סוון ויספר לו על מספר 8 בליברפול. אחרי התצוגה של סטיבן ג'רארד, שהגמר כבר קרוי על שמו, הגיע הזמן שסרט הקפטן יעבור למנהיג טבעי, כריזמטי ובעל יכולת להתעלות ברגעי השיא. כל מי שראה את ההערצה לה הוא זכה מאוהדי ווסטהאם, שבעיניים דומעות מחאו לו כפיים אחרי המשחק, והקשיב לג'יבריל סיסה וריו קוקר, המשווים אותו לגדולי השחקנים בעולם, יודע שזהו האיש שצריך להוביל את הנבחרת, ומעמדה קדמית. "קיוויתי שתשמור שערים כאלו לאליפות העולם", אמר לו אלן פארדיו, מאמן ווסטהאם, אחרי המשחק, והוא לא היחיד. שחקנים גדולים יכולים לנצח משחקים לבדם, וג'רארד הוא אחד הגדולים ביותר. יחד עם מכריע משחקים כמו רוני, זו היתה יכולה להיות שותפות שתחזיר את הגביע לאנגליה אחרי 40 שנה, בהעדרו של רוני, חייב אריקסון לבנות את הנבחרת סביב הסקאוסר הבריא. ג'רארד הוא כרגע האופציה ההתקפית הטבעית ביותר לצידו של מייקל אואן.
והיה עוד אחד שהרשים ולא יסע לגרמניה. לפני שנה וחצי רצו אוהדי ווסט האם להפטר מפארדיו, בשבת הם קראו בשמו במשך 120 דקות. אחרי תבוסת מידלסבורו מול סביליה ותצוגת הפטישים, ניתן לשער שיש כמה אנשים במשרדי ההתאחדות בסוהו סקוור שכבר לא בטוחים שהם הגיעו למסקנה הנכונה כשהם בחרו בסטיב מקלרן כיורש של סוון. משיחות באולם העיתונות בקארדיף ניתן היה להתרשם שקובעי המדיניות האמיתים, העיתונאים, מחכים למקלרן בסכינים שלופות. זהו הימור פרוע, אבל שווה להשקיע פאונד בהימור שפארדיו עוד יהיה מאמן אנגליה יום אחד.
נקודת הג'י
שאול אדר, קארדיף
16.5.2006 / 12:31