תהמרו על טוטו

לפני כשבוע פירסם סוון גוראן אריקסון את הסגל שייסע איתו למונדיאל בגרמניה. השם המפתיע מבין 23 השחקנים שנכללו ברשימה היה ת'יאו וולקוט, חלוץ בן 17 שנחשב להבטחה הגדולה של הכדורגל האנגלי, אבל אחד כזה שעדיין לא שיחק דקה בפרמייר ליג. זימונו של שחקן ארסנל חסר הניסיון הרים לא מעט גבות באי הבריטי.

אריקסון עצמו הודה במסיבת העיתונאים כי הוא לוקח הימור גדול, אבל כזה שיכול בסופו של דבר להוכיח את עצמו. "צפיתי באימון של ארסנל כשהם שיחקו 11 מול 11 על חצי מגרש", אמר אריקסון. "מיד ראיתי איזו טכניקה מצויינת יש לו. ראיתי אותו גם כובש כמה שערים באימון".

כרגע נראית הבחירה של וולקוט תמוהה, אבל אם מביטים לאחור אפשר לראות את מסורת ההימורים על צעירים של אנגליה: מייקל אואן, שכבר בגיל 19 כיכב במונדיאל, או ווין רוני, שבגיל 18 פתח בהרכב של נבחרת שלושת האריות באליפות אירופה בפורטוגל. נכון שאריקסון יכול היה לזמן לסגל שחקנים עם קצת יותר קבלות בפנקס כמו שון רייט פיליפס, דארן בנט, ומרלון הרווד, אבל הבחירה בוולקוט היא צורת חשיבה שממנה אפשר רק להרוויח. במיוחד אם מבינים שאת הצ'אנס שלו הוא יקבל שלב אחרי שלב, בהדרגה.

התקדימים של אואן, רוני, וולקוט, ושחקנים אחרים שקיבלו את הצ'אנס שלהם בנבחרת הבוגרת ובמעמדים מחייבים, כמו אריאן רובן, ווסלי שניידר, כריסטיאנו רונאלדו הפורטוגלי ובסטיאן שוויינשטייגר הגרמני, לא יכולה שלא להדליק נורה אדומה לכדורגל הישראלי, ולהצביע על עוד חולי מנטלי-מחשבתי-מקצועני בו הוא לוקה.

נבחרת ישראל סובלת מבעיית חלוצים קשה כבר יותר מעשור. מאז פרישתו של רוני רוזנטל, וגסיסתה האיטית של הקריירה הבינלאומית של רונן חרזי ואלון מזרחי, מחפשים מאמני הנבחרת קמפיין אחרי קמפיין פיתרון לבעיית החלוץ. אבי נמני, יניב קטן, ואפילו וואליד באדיר נזרקו לזירה כתחחליף לדבר האמיתי.

למרות דור שחקנים מוכשר, וחלוצים כמו טוטו תמוז, איתי שכטר, משה ביטון ושלומי ארבייטמן, אף אחד מהם לא קיבל הזדמנות ממשית. שכטר נשאר תקוע בצעירה, וכך גם ארבייטמן (למעט הופעות בודדות במשחקים לא מחייבים). ביטון זומן אבל לא קיבל את הצ'אנס . תמוז קיבל רק לאחרונה אישור מפיפ"א ללבוש את הכחול-לבן, אבל תהיו בטוחים שהזימון היה מבושש לבוא.

הקיבעון המחשבתי הזה לא בא לידי ביטוי רק בעמדת החלוץ: שחקנים כמו גל אלברמן, ברק יצחקי, ראובן עובד, וברוך דגו בעונת האליפות, לא עשו את קפיצת המדרגה הכל כך חשובה להם ולענף. אפילו יוסי בניון, שנחשב לשחקן המוכשר ביותר מאז אייל ברקוביץ', הופיע לראשונה בגיל 18 אבל קיבל את הבמה האמיתית רק אחרי דעיכתו של הקוסם. האחרון שלמעשה קיבל צ'אנס בגיל צעיר ותקע יתד בנבחרת הוא טל בנין, שלפני גיל 20 הוביל את הנבחרת לניצחון על ברית המועצות במשחק ידידות, והפך במהרה לקפטן.

הכשרונות הצעירים שלנו הופכים במקרה הטוב לכוכבים בליגה המקומית. אבל בגיל 24, כשהם מקבלים את הצ'אנס בנבחרת, מקביליהם בנבחרות האירופאיות, שכבר טעמו את הרמות הגבוהות באמת, פותחים פער שפשוט קשה להדביק. ושוב אנחנו חוזרים ליוסי בניון, בן גילו של מייקל אואן, שנחשב בגיל 16 לכשרון לא קטן בהרבה מחלוץ ניוקאסל. מלבד החלטות שונות בנוגע לקריירה, השירות הצבאי, ומוצאו של אואן, גם השפשוף בבמה הבינלאומית הגדיל את הפער בין השניים.

בשיטת המשחקים של היום יש לא מעט הזדמנויות לתת צ'אנס לשחקני העתיד. מעבר לכך, התשוקה של שחקן כזה יכולה לחפות על חוסר הניסיון הבולט. אם כך, למה אנגליה, שלה יש הרבה יותר מה להפסיד באירוע כמו המונדיאל יכולה לתת צ'אנס לכשרונות האלה, וישראל, שכבר 36 שנים לא הצליחה להעפיל למעמד היוקרתי, לא מעזה ומפחדת? למה המאמנים שלנו לא רואים בשיתוף הצעירים הזדמנות כל כך טבעית של צמיחה, הזרמת דם צעיר וכשרון, ומעדיפים לחפש את הפתרונות הכי מסורבלים שהעולם יכול להציע?

התשובה פשוטה: חוסר מקצוענות והיעדר חשיבה לטווח ארוך. אולי גם המאמנים שהובילו את הנבחרת מעדיפים לשמור לעצמם על התחת והמישרה, ולא להסתכן בשליחת שחקנים חסרי נסיון לשדה הקרב. ואולי פשוט אף אחד מהצוות המקצועי של הנבחרת לא מאמין בכשרונות שצומחים לנו מתחת לאף.

אברהם גרנט ניסה למכור במהלך הקמפיין האחרון את הבלוף של "הצערת הנבחרת", אבל להצעיר את הנבחרת באמת זה לתת צ'אנס לשחקנים בני 18-20, שיטעמו את המעמד, ואולי יוכלו להוביל אותנו בקמפיין הבא שלהם לטורניר חשוב. דרור קשטן, שדווקא הוכיח את עצמו כאחד שנותן צ'אנס לילדים, כמו בלילי, אודי, אפק, ורמוט ועומר פרץ, יצטרך להביא את הראייה הזו גם לתפקיד החדש שלו. אולי כך נפסיק כבר לדבר על העתיד, ונתחיל לעשות משהו בשביל להביא אותו לפה.