גרנט יתקע את בית"ר

המחשבה על אברהם גרנט בתור מאמן בית"ר ירושלים מבעיתה את רובם המוחלט אוהדי הקבוצה החל מהבוקר. הסיפורים על האופן שבו הוא פילס את דרכו למשרדו של ארקדי גאידמק כדי להציע את עצמו למשרת המאמן, בעזרתם של מקורבים ומקורבות, הוסיפה לכך גם תחושת בחילה לא נעימה. השמועות, ההדלפות, הבחישות, שהגיעו כבר מיד עם סיומה של הפגישה, איששו את החשש שהיה לאוהדי הקבוצה מהמאמן, עוד לפני שזכה בתפקיד.

שיהיה ברור: אברהם גרנט הוא המאמן עם הסיכויים הגבוהים ביותר להביא אליפות בעונה הבאה לטדי. השאלה היא מה בית"ר תרוויח מכך בטווח הארוך. אם בית"ר באמת מתכוונת לעמוד בהצהרות של ארקדי גאידמק ולהפוך לקבוצה אירופית בקנה מידה בינוני, היא צריכה לוותר על הפתרון הקל הזה. אם בית"ר רוצה לבנות קבוצה מקצוענית, מטופחת, רצינית, אירופית, שתחזיק שנים רבות, היא צריכה מאמן אירופי. גם אם זה ייקח הרבה יותר זמן ממה שארקדי מתכנן.

לגרנט אין מה להציע לבית"ר מלבד אליפות מקרית ולא מייצגת (ובחישות, ומקורבים, ומניפולציות ושאר ההרגלים הכל כך לא ירושלמיים). אין לו מה לתת למערכת שרוצה ללמוד איך עושים את זה באירופה, אין לו שום דבר חשוב להעניק לשחקנים הצעירים, שלא לדבר על הזרים שהוא בדרך כלל מביא.

למה, אתה תוהים? הרי בכל זאת מדובר במאמן מעוטר, ווינר. אלא שמאז אליפות הברומרים ב-1995 גרנט מבסס את ההצלחות שלו על מלחמה, פסיכולוגיה ומוטיבציה. גרנט משחק כדורגל שמטרתו לשרוד, להוציא את המינימום המתבקש. אחרי הקבוצות המרשימות שהוא העמיד בהפועל פ"ת ומכבי ת"א של 1992, גרנט כנראה התאהב בתפיסת העולם הזאת, וההצלחה והפרסום שבאו עם האליפות מ-1995 לא שכנעו אותו להתקדם ולהתפתח. ממאמן כדורגל ושאפתן הוא הפך לפוליטיקאי מתוחכם.

עם האידיאולוגיה הזאת לקח גרנט שתי אליפות עם מכבי חיפה, אחרי ארבע שנים נוראיות במכבי ת"א. גרנט לא חידש שום דבר במכבי חיפה, ושוב הוציא את המינימום המתבקש מהסגל המדהים שהיה לו, עם רוסו, בניון, יעקובו, פראליה, ז'אוטאוטאס ומי לא בעצם. מבחינה פסיכולוגית, גרנט דווקא עשה פלאים. הוא ליכד סביבו מערכת מתוסבכת, גרם לה להאמין בצדקת דרכו ולקח שתי אליפויות מתבקשות. מול הפועל ת"א של אפק ובלילי ומכבי ת"א של לוני הרציקוביץ', זה לא קשה כל כך. כדורגל מתקדם, מעניין וחדשני לא ראינו במכבי חיפה.

כך היה גם בנבחרת. גרנט הצליח לגייס את רוב הסגל סביבו, להאמין בקדושת המטרה, לגרום לצוות סביבו לדקלם את אותן סיסמאות ריקות, והשיג את המינימום המתבקש בקנה המידה של הנבחרת. וזהו. אבל מה חוץ מזה? נסו להיזכר באיזה מהלך התקפי מסודר, מתוכנן, מבריק, שנבחרת ישראל יזמה בקדנציה שלו. חפשו בארכיון איזה רגע בנבחרת ישראל שאמרתם לעצמכם שיש כאן משהו שיטתי, משהו שמצמידים לו את הביטוי "טביעת יד של מאמן", מעבר למלחמה הכללית של השחקנים, ההברקות של בניון והנגיחות של יחיאל וקייסי.

וזאת בדיוק הנקודה שמקורבי גרנט מנסים להסתיר. למרות תדמיתו המתוחכמת, המתקדמת, המודרנית, גרנט הוא מאמן מיושן, שלא התקדם מאז 1995. מותר להיות מאמן הגנתי, אין בכך שום פסול, אבל גרנט הוא קודם כל מאמן אפור ולא יצירתי. כנראה שזה קשור לכך שהוא אף פעם לא היה שחקן ואין לו שום יכולת להעביר לשחקניו משהו מקצועי, מעבר לפסיכולוגיה ומלחמה. תקשיבו לגרנט מדי פעם, כאשר הוא מפרשן במשחקי ליגת האלופות. האם שמעתם אותו אומר משהו מרענן? האם אתם זוכרים עוד משהו חוץ מ"השחקנים הגדולים מכריעים את המשחקים הגדולים", או את ההברקה שלו במשחק בין צלסי לברצלונה, לפיה "סטטיסטית, הקבוצות שמסיימות את המשחק עם 11 שחקנים מול 10 יריבים, מנצחות בסוף"?.

זה גם מה שתקבלו מגרנט בבית"ר ירושלים. הוא יקנה כל מה שזז, יהפנט את השחקנים פסיכולוגית, יזחל לאליפות ויחייך למצלמה. אליפות שלא תייצג שום דבר ולא תבשר שום דבר לקראת העתיד של בית"ר ירושלים. אליפות סיזיפית, מאולצת, ללא קדמה, ללא בשורה.

הדילמה הרומנטית בעניינו של שמעון גרשון תיפתר בקרוב, לכאן או לכאן. הכסף או הסמל, מה יותר חשוב? דומה שאין חולקים על כך שגרשון הוא שחקן שאוהב את הפועל ת"א והפועל אוהבת אותו. אם אחרי 10 שנים בבוגרים הבלם-קפטן בוחר לעזוב דווקא לבית"ר ירושלים, יש בכך לכאורה טעם לפגם.

ועם זאת, שתי נקודות חשובות עומדות כאן לזכות ההחלטה הצפויה של גרשון לחתום בבית"ר. הראשית היא הכסף. ראשית, הוא צפוי להרוויח סכום הגבוה ב-70 אחוז ממה שהציעה לו הפועל. יכולים רומנטיקני שער 5 לזעוק שנאמנות לא מוכרים, אבל 150 אלף דולר לעונה הם לא סכום שקל לוותר עליו. בעידן גאידמק, הימים בהם הפערים הכספיים בין מועדונים היו נמוכים עברו. השוק, שהחל לצמוח כבר בקיץ שעבר, משתולל, ואין סיבה שגרשון לא ייהנה מפירותיו.

סיבה נוספת היא הפועל ת"א עצמה. גרשון, בשני מהלכים שקופים ומגוחכים, ניסה להוציא מהפועל חוזה חדש פעמיים במהלך העונה. פעם אחת עשה זאת כשנסע למוסקבה ובפעם השניה בגיחה זריזה לאנגליה. בשתיהן הוא חזר עם הזנב בין הרגליים לאור הניסיון הקלוקל, כשבהפועל לא מתרגשים. המסר הכללי של האדומים היה "רוצה ללכת? שילך". אם כך הדבר, הוא צריך על אחת כמה לקום ולעזוב כעת, כשיש לו הצעה קונקרטית ואמיתית ביד.

הקהל קצר הפתיל של בית"ר לא עושה הנחות לאף אחד. יש סיכוי לא קטן שגרשון יהיה אומלל בבירה, בעיקר לאור עברו האדום. אבל ההיסטוריה של בלמים שהגיעו לטדי מבשרת לו טובות. אריק בנאדו, אלון חרזי ואסי דומב היו שם לקדנציות קצרות וחזרו לקבוצותיהם הקודמות לא פחות חדים. גרשון בסך הכל בן 28, יש לו עוד לפחות שנתיים או שלוש טובות לתת. יש מי שיכול לתת לו תמורה על זה. ואם זו לא הפועל – הוא ראוי לקבל אותה מבית"ר.