בראש של סוון

המסע של ת'יאו וולקוט לגרמניה התחיל במיקום מוזר ביותר כבר לפני מספר חודשים. על סיפון יאכטה בדובאי נפגשו סוון יוראן אריקסון וכתב של "ניוז אוף דה וורלד" שהתחזה לשיח' ערבי, סוון פלט כמה משפטים על עצלנתו של ריו פרדיננד, והחיבה שלו עצמו לכסף וכו'. להתאחדות האנגלית נמאס לחיות בצל איום הצהובונים והמשיכה של סוון לכסף, נשים וייצור סקנדלים, והם החליטו שחוזהו יפוג בתום המונדיאל.

במשך יותר מארבע שנים לא שכנע אריקסון את חובבי הכדורגל האנגלים. הוא אומנם ניצח את גרמניה באותה חמישייה בלתי נשכחת, זכה לניצחון מול ארגנטינה באליפות העולם הקודמת, אבל מלבד שני משחקים אלו הנבחרת שלו כמעט לא הלהיבה. בכל פעם שאנגליה היתה זקוקה לניעור במחצית, לדחיפת מרץ שתוציא אותה מהסתגרות בהגנה, או למהלך שישנה את פני המשחק, אנגליה דעכה. רבעי הגמר מול ברזיל ופורטוגל ב-2002 ו-2004 הם הדוגמאות הבולטות באפרוריותן.

אמרו עליו שהוא שמרן, שהוא פחדן, חסר כריזמה, נוטה לדבוק בצוות שחקנים מוכרים ולא מעיז להמר על שחקני ליגה מצטיינים. כך למשל אחרי ההפסד המביך לצפון אירלנד ולפני משחקי המוקדמות המכריעים הוא התעלם מדני מרפי, שהיה אז בכושר שיא בצ'רלטון ואף נבחר לשחקן החודש, למרות מחסור זמני בקשרים. אריקסון ניהל את הנבחרת בספונטניות של רואה חשבון, מקומם של רוב שחקני ההרכב הראשון נראה יציב יותר מהביג בן, ואנגליה ששוב סיימה במקום הראשון במוקדמות הלהיבה רק את איאן רייט, שמתפקד על תקן פרשן/אחרון האוהדים באולפן הבי.בי.סי.

ופתאום אותו סוון לוקח לגביע העולמי בחור בן 17 שלא שיחק מעולם בליגה הבכירה. זה נראה כמו ניסיון אחרון של רואה החשבון להרשים את החברים לפאב ולעשות משהו נועז בשבוע האחרון שלו לעבודה. ובכן, סוון, חופשי לנפשו אחרי הטורניר, הצליח ויצר לעצמו תדמית מהמר בסדר גודל של ווין רוני ומייקל אואן. חובבי הכדורגל שהולכים ומשלימים עם העובדה שרוני כנראה לא ישחק בטורניר עסוקים מאז ההכרזה בשאלת וולקוט בדיונים, ורבים סבורים שזהו מהלך מבריק שעשוי להניב פירות במידה שהצעיר ייזרק לזירה. וולקוט לא אמור לפתוח בכל משחק, אלא להביא מהירות וגורם הפתעה מהספסל, ואליפויות העולם כבר זכו לילדי פלא. פלה ב-1958, בובי מור ב-1962 שיחק בנבחרת לפני ששיחק בווסטהאם, מייקל אואן ב-1998 וגם ווין רוני זכה להוביל את התקפת נבחרת אנגליה עם ניסיון צנוע מאחוריו באברטון. אף הכללתו של ארון לנון, שחקנה בן ה-19 של טוטנהאם, זוכה להערכה לאור יכולתו בליגה.

הבעיה שסוון נותר, למרות ההברקה, אותו סוון. אותם אוהדים שמתווכחים בפאבים על הכללתו של וולקוט, מגלים אחידות גדולה בהרבה בשאלת מספר החלוצים שייסעו לגרמניה. איש לא מבין מדוע נבחרו רק ארבעה, כולל רוני ואואן הפצועים. איך הועדף ברשימת המחליפים הפוטנציאלים אנדי ג'ונסון מקריסטאל פאלאס על דרן בנט, המבקיע האנגלי המצטיין בליגה, היא שאלה נוספת שרק לסוון פתרונים לה.

התמיהה גדלה שמביטים ברשימת הקשרים. בקהאם, ג'ררד, לאמפארד, ג'ו קול, סטוארט דאונינג ומייקל קאריק, היא רשימה מבטיחה. למה הוסיף סוון לרשימת הקשרים את ג'רמיין ג'ינס ואואן – מה יש לסוון ממנו - הארגריבס, במקום ג'רמיין דפו או בנט היא מחידות היקום הגדולות, לצד השאלה מה יעשה סוון אם אואן או פיטר קראוץ' יפצעו במהלך הטורניר. מצד שני, פיל נוויל לא ישחק הפעם במדי הנבחרת, כך שנותרה תקווה.

עם רוני ואואן היה לאנגליה סיכוי של ממש לסיים 40 שנות המתנה. בהנחה שתא הלחץ, טיפולי הלייזר, התערבות אלוהית וגם אותו מכופף כפיות בלתי נלאה, לא יצליחו ורוני לא יתאושש הסיכוי קטן בהרבה אבל עדיין אפשרי. מאמן אחר אולי היה מעז לשחק עם חלוץ בודד, אבל האם יעיז סוון לחרוג מ-2:4:4. יש לו את השחקנים לשם כך. האם יש לו ביצים? זו כבר שאלה אחרת. אבל יש עדיין מקור אחר לתקווה: ב-1998 זכתה צרפת בגביע העולמי עם שחקני חוד כמו גיבארש ודוגארי. למעשה, אף שחקן התקפה לא הבקיע לזכות האלופה בשלבי הנוק-אאוט.

ההודעה על זימונו לסגל הגיעה לוולקוט במהלך מבחן התיאוריה שלו. את המבחן הזה הוא עבר. לאור בחירת הסגל הסהרורית של אריקסון, נראה שצפויים לו עוד מבחנים, מסוג אחר, בקיץ.