שבר מאמץ

אחד הדברים המעניינים בשפה, כל שפה, הם מבני העומק שמארגנים אותה. אותן קונבנציות שמושרשות בה עד כדי כך שאנחנו לא נותנים דעתנו עליהן. למשל, המשפט "מאמן בית"ר ירושלים בעונה הבאה הוא מניפולטור". מובלעת בו ההנחה שלבית"ר יש מאמן לעונה הבאה, בעוד שבפועל עדיין לא מונה כזה. אלא שהשפה לא מכירה באפשרות שלילת המשפט במובנו הזה. שלילתו, אין משמעותה שלא מונה מאמן לבית"ר בעונה הבאה, אלא שהמאמן בעונה הבאה אינו מניפולטור. דוגמא לכשל מובנה בשפה שלמדנו לחיות אתו.

בהשאלה, מבנה העומק של הכדורגל הישראלי מגולם בהנחת היסוד שרק אם יש על מה לשחק - יש טעם להילחם. ובניגוד לדוגמא מלמעלה, שלילתה של ההנחה הזו אכן משמרת אותה: אם אין על מה לשחק - אין טעם להילחם.

ידיעה קטנטנה אתמול ב"מעריב" דיווחה על האכזבה בנצרת עילית אחרי ההפסד של בני יהודה בגמר הגביע, שכן עכשיו "יהיה יותר קשה נגדה בשבת", כפי שצוטט אחד השחקנים שלא לייחוס. זאת משום שבני יהודה זקוקה לנקודה כדי להבטיח את מקומה באירופה, נקודה שיכולה להוריד את חניכיו של איוניר ליגה. בני יהודה, במלים אחרות, עוד עלולה להתאמץ, רחמנא ליצלן.

בלי להתווכח על הערך העיתונאי של אותה ידיעה היא משקפת הלך רוח שמושרש עמוק בכדורגל שלנו. לא ברור מה יותר מפתיע: עצם העובדה ששחקן מקונן על כך שהקבוצה שמולו תתאמץ (זה לא, הוא רק אומר את מה שכולם חושבים); שהוא מצוטט על כך בעיתון (זה לא, צוטטו ויצוטטו דברים הזויים וספקולטיביים הרבה יותר); או העובדה שאף אחד לא נותן דעתו על אמירה שכזו (גם לא, כולם כבר התרגלו). מה שמפתיע זה שזה לא מפתיע.