ניצחון הרוח

כמה שזה נשמע מוזר היום, בתחילת העונה אף אחד לא נתן לווסטהאם סיכוי. מאמנה, אלן פארדיו, היה מהמועמדים הבכירים בפרמיירליג לאבד את משרתו כבר בתחילת העונה. יחס מזלזל דומה ניכר בסיכויים הנמוכים שנתנו לפטישים לשרוד בליגה הבכירה. חלק מאותם פרשנים חיפשו שמות גדולים בסגל, מאמן נוצץ, ולא הצליחו לראות את התבשיל הנהדר שנרקח תוך זמן קצר באפטון פארק, מתחת לכל הקלישאות הספורטיביות הרגילות.

מי האמין אז שווסטהאם תגיע לגמר הגביע האנגלי בקארדיף? בפעמים הקודמות שהפטישים היו באצטדיון המילניום, זה היה במשחקי הפלייאוף על הזכות לעלות לפרמיירליג. אבל העונה? בגמר הגביע? בתחילת העונה הציבו סוכנויות ההימורים את ווסטהאם רחוק מאוד מהפייבוריטיות לזכייה בגביע, ונתנו לה סיכויים שנעו סביב ה-1 ל-40. גם היום, מעטים מאמינים שווסטהאם מסוגלת להתגבר על ליברפול הגדולה בגמר, וזה גם די הגיוני. אבל אחרי שתבינו את סוד ההצלחה של ווסטהאם העונה, אולי תתנו להם יותר סיכוי וכבוד. גם הפסד בגמר לא יגרע מהעונה הנהדרת של ווסטהאם. אז איך הם עשו את זה?

כבר במחזור הראשון, אחרי הניצחון הנאה 1:3 על בלקבורן, ווסטהאם רמזה לבאות. מי שחשב ש-3 הנקודות כבר בפתיחה היו עניין של מזל ואולי עודף אמביציה, התבדה אחרי שבתום שישה מחזורים הראה המאזן של ווסטהאם על הפסד בודד. גם אז וגם בהמשך הליגה, הכדורגל של ווסטהאם לא היה מבריק יותר מזה של הרבה קבוצות אחרות בפרמייר ליג. ועדיין, מקום תשיעי עבור קבוצה שרק עלתה העיד שבאפטון פארק בכל זאת עושים משהו נכון. לא, לא מדובר באיזו טקטיקה גאונית, אלא קודם כל ברוח, בנשמה, מילה כל כך זרה לנו. והעונה זה היה הסיפור של ווסטהאם.

ווסטהאם מועדון בעל עבר ומסורת מפוארים, עם מחלקת נוער שייצאה עשרות שחקנים מוכשרים במשך השנים. המסורת, בנוסף לעשרות אלפי האוהדים שמכירים את ההיסטוריה של המועדון על בוריה, נתנה הדחיפה האדירה לחבורה של שחקנים, שחלקה הגדול היה כמעט חסר ניסיון בליגה העליונה. אליהם התווסף מאמן אנגלי, על כל המשתמע מכך, שהשתלב היטב ברוח של ווסטהאם והצית אותה מחדש.

מאמן פורטסמות', הארי רדנאפ, שבקריירת המשחק שלו ערך 149 הופעות במועדון הלונדוני, מסביר את הסוגיה המופשטת מעט: "אנשים שוכחים איזה מועדון גדול הוא ווסטהאם. בהרכב נבחרת אנגליה שזכתה ב-1966 בגביע העולמי היו שלושה שחקנים מהקבוצה. זה מועדון גדול ומבוסס שירד למטה, אבל הצליח לעלות בחזרה".

הרוח הזאת התחזקה עם פטירתם של שתי דמויות גדולות בהיסטוריה של המועדון העונה. רון גרינווד, שהדריך את ווסטהאם שזכתה בגביע ב-1964 מת בפברואר בגיל 84, וחודשיים מאוחר יותר הלך לעולמו ג'ון ליאל, שהוליך את הקבוצה לגביעים של 1975 ו-1980. גם היום, כששואלים את אלן פארדיו על גמר הגביע, הוא לא שוכח להזכיר את גיבורי העבר, כאילו יש לו צורך להקדיש להם את התואר. "זה יהיה נהדר אם ווסטהאם יוכלו להשיג את התואר באותה השנה שרון גרינווד וג'ון ליאל נפטרו", אמר בנושא גם הארי רדנאפ.

גם סיפורו של מגן הקבוצה, פול קונצ'סקי, שזכה השנה בזימון ראשון בקריירה לנבחרת אנגליה (לא יהיה בסגל לגרמניה), ממחיש היטב את נושא המסורת וההמשכיות. המגן השמאלי, שהופיע יותר מכל שחקן אחר העונה במדי הקבוצה, ישב ביציע כשקבוצתו האהובה הובסה בחצי הגמר ב-1991 על ידי נוטינגהאם הגדולה של בריאן קלאף. "הייתי במשחק כאוהד", סיפר קונצ'סקי, "ההפסד לפורסט היה אכזבה עצומה, אבל עכשיו הגשמתי את החלום להגיע לגמר בתור שחקן".

קונצ'סקי, שהגיע בקיץ האחרון מצ'רלטון השכנה, היה חלק התלכיד הקבוצתי שבנה אלן פארדיו. אותו תלכיד מיוחד עשה את העבודה עבור העולה החדשה לא פחות מהברקות טקטיות כאלו או אחרות. פארדיו משחק בשיטת 2:4:4, שעל הנייר נראית זהה כמעט לחלוטין לזו של רוב הקבוצות בליגה. אלא שהיום, כשמסכמים את העונה, ניתן להבדיל את ווסטהאם מהשאר בזכות האינדיבידואלים שיצרו את השלם.

פארדיו, למשל, ידע לעשות שימוש מקסימלי בחלוצים שלו ותמך תמיד ברוטציה ביניהם. טדי שרינגהאם, שחגג במהלך העונה 40, הופיע ב-23 משחקים, כבש 8 שערים וידע להביא כל מילימטר מהניסיון שלו לטובת הקבוצה.

שרינגהאם, יאמר לזכותו של פארדיו, שיחק בווסטהאם גם בעונה שעברה. בדרך-כלל מאמנים שעולים ליגה נוטים להחליף את רוב השחקנים, אבל פארדיו המשיך עם הבסיס מהעונה הקודמת, מהצ'מפיונשיפ. בחוליית ההתקפה אפשר למצוא, לצדו של שרינגהאם, גם את בובי זמורה, שהגיע לפני מספר עונות לטוטנהאם כהבטחה גדולה, אכזב ונשלח מזרחה. בווסטהאם הוא הראה לא פעם ניצוצות העונה ולמרות מוגבלותו הוא התעקש להוכיח לכל העולם. גם בראיון האחרון שלו, לקראת גמר הגביע, זמורה הרגיש צורך לעקוץ את האנשים שזלזלו ביכולתו. עשרת השערים שלו, חלקם מכריעים, וההישגים של ווסטהאם, היו התשובה שלו.

הצלע השלישית בהתקפה, עד שדין אשטון הגיע בינואר, היא מרלון הארווד, שנהנה מעונה סנסציונית, בה כבש 17 שערים. הארווד הפך העונה משחקן מוגבל, שהתפקיד האידיאלי עבורו עדיין לא הובהר (סטייל איבזיטו אוגבונה), לסקורר מצטיין.

בינואר החליט פארדיו שלא די לו בשלישיית החוד הזו ובעזרת הכסף שקיבלה הקבוצה כמענק עלייה (באנגליה ניתן מענק גדול לעולות לפרמייר ליג כדי שישרדו), רכש ב-7 מיליון ליש"ט את דין אשטון מנוריץ'. אשטון קרע רשתות במשך מספר שנים בליגת המשנה והיה חלק בלתי נפרד מנבחרות אנגליה הצעירות. אחרי ששמו השתרבב בצורה קבועה בספקולציות של עונות המלפפונים, דווקא פארדיו היה מוכן להמר עליו, ובתמורה זכה לתפוקה יפה של 5 שערים ב-13 משחקים.

ההחתמה של החלוץ, שטרם מלאו לו 23, מוכיחה את המחשבה לעתיד באפטון פארק. לא בטוחים? תיזכרו ביוסי בניון, שחקן שאף אחד לא ספר באנגליה בקיץ והיום הוא הלהיט של ווסטהאם, עוד אחד מהשלד העתידי.

עוד שניים שעלו עם ווסטהאם ליגה והצליחו לעשות את המעבר מהצטיינות בליגה השנייה למעמד של כוכבים בפרמיירליג, הם נייג'ל ריו קוקר ואנטון פרדיננד. ריו קוקר אמנם לא גדל במחלקת הנוער המפוארת של ווסטהאם, אבל הגיע לקבוצה בגיל 19 ממ.ק. דונס, שלוחה של ווימבלדון המפורקת. בעונה שעברה, בגיל 21, היה ריו קוקר אחד מהשחקנים הבולטים בקבוצה, תוך שהוא רושם 39 הופעות ליגה מתוך 46. כשטדי שרינגהאם נפצע, קיבל הקשר הצעיר את סרט הקפטן. העונה המשיך ריו קוקר להתקדם והפך לאחד מהקשרים המרכזיים הטובים בליגה, ובוודאי לאחד המשפיעים. יום לאחר הגמר הקפטן יחגוג יום הולדת 22. לא פלא שסוון גוראן אריקסון, מאמן הנבחרת, עקב אחריו לקראת משחקי הגביע העולמי. אי הכללתו ברשימה הסופית לגרמניה הפתיעה רבים.

"אין לי פחד מהשחקנים או מהקבוצות מולן אני משחק", אמר לפני שבועיים הקפטן הצעיר. "גם אם הייתי משחק מול רונאלדיניו לא הייתי מפחד. תמיד אני אצא למגרש ואנסה לגרום לסמכות שלי להיות גורם משפיע במשחק".


השחקן שמשלים את רשימת השמות הבולטים ביחידה של אלן פארדיו הוא הבלם פרדיננד. כמו שחקנים רבים אחרים של הקבוצה, פרדיננד הצטרף לקבוצה הבוגרת בגיל 17, וחתם על חוזהו המקצועני הראשון בדיוק באותו שבוע בו עבר אחיו הגדול ריו, מלידס למנצ'סטר יונייטד תמורת 30 מיליון ליש"ט. אחרי שלוש עונות בקבוצה הבוגרת, קשה להאמין שפרדיננד בן 21 בלבד. העונה היכולת המצוינת שלו כבר הובילה לדיבורים על מעבר של "האח של" למועדון גדול יותר, כשאת מצעד השמועות מוליכה ברצלונה.

בעידן בו מוצף האי הבריטי בשחקנים זרים, כשארסנל עולה למשחקים בליגת האלופות ללא שחקן מקומי, כשהולנדי וצרפתי מוליכים את רשימת הכובשים של פרמיירליג, בתקופה בה האלופה היא שילוב של מיליארדר רוסי, מאמן פורטוגלי וחבורה של שחקנים מ-14 לאומים שונים, בווסטהאם עשו רברס והלכו בכיוון ההפוך. בקבוצה הבוגרת של ווסטהאם, יש 4 שחקנים בלבד שלא נולדו באי הבריטי, שניים מהם ישראלים, מתוך סגל של 31 שחקנים.

וכך, ווסטהאם הולכת בכיוון של החזרת עטרה ליושנה. הקבוצה שנוסדה ב-1895 זכתה בשלושה תארים ברמה המקומית, ובשנה בה הלכו לעולמם שני המאמנים שהובילו אותה לאותם גביעים, רוצים באפטון פארק לכתוב פרק נוסף בהיסטוריה של המועדון, ולהניף גביע רביעי, שישלים את ניצחון הרוח של עונת 2005/6.