המנצח האמיתי

הבעיה עם הכדורגל הישראלי ועם הרוח הישראלית בכלל היא שאין מספיק אהבה. יש כאלה שיגידו שאין בכלל אהבה. הכל נע בין זילזול לביטול. מי שבכל זאת מצליח לחדור את מעטפת דעת הקהל הטוחנת, הופך מיד לתופעה אלילית שחייבים לסגוד לה. תרבות התכלס. אתה חייב דעה ועכשיו. השיג ושיח שבין שליימלה והקוף. ובקיצור: לסגור!!!

ראובן עובד גדל בדיוק באקלים הזה. מילד פלא שזכה לכתבות בגיל 16, כשכולם מחכים שיעלה כבר לבוגרים במכבי ת"א, לשחקן גמור השוקל פרישה בגיל 21; מאייאקס, פנרבחצ'ה וליגת האלופות לישיבה בטלה ביציע וסעודות שחיתות באגאדיר. לא נתנו לילד אוויר. מפלצת הריטיינג דרשה לדעת: באסה או קלאסה?

נרקומנים של כדורגל, וכמוהם גם עורכי העיתונים, שכחו שזה האינטרס של כולנו, שעובד יגדל להיות הדבר הזה שלשמו אנחנו מתעוררים כל בוקר. במקום לעודד אותו, ביטלו אותו. במקום לראות שקלינגר ויתר עליו כי הוא פחדן ושמרן, העדיפו כולם לטעון שהוא בלוף. ברור שהיה צריך לכוון אותו ולגרום לו להבין שזה ברגליים שלו, והוא חייב לשנות דברים בסיסיים בגישה, אבל יותר מהכל הוא חייב אהבה. וזה מה שניצן נתן לו.

כי היהלום הנוכחי של הכדורגל הישראלי, שלמזלנו לא מספיק טוב לאירופה, הוא לא רק תענוג אסתטי לצפייה, אלא בין היתר גם קבלן תארים, שכל עונה (כשנותנים לו לשחק) מסיים עם תואר (להוציא את העונה שעברה עם הפועל חיפה). או כמעט.

את הגביע השני של ניר לוין במכבי בעונת 01/02 הביא לו רובן בהופעה בלתי נשכחת מול הפועל פ"ת בחצי הגמר. עונה לאחר מכן, הוא כבר פתח בהרכב של קלינגר, היה מצוין בכל משחק ששיחק (אני נשבע לכם) וביחד עם נמני היה מי שהביא את האליפות בשלושת המחזורים האחרונים (שבהם כבש ובישל מול בית"ר והפועל פ"ת).

בגמר הגביע מול הפועל ת"א הוא הראה שהוא עושה גם הגנה. הוא רץ וסגר את פנסטיל במחצית הראשונה לא פעם, והוא היה גם הראשון להגיע לסגור את אבוטבול בדקה ה-90. בכדורגל השחון שלנו זהו אינטרס לאומי לטפח את עובד. האהבה תקבע אם הוא בדרך למפגש עם הנשיא או ל"מפגש הסטייק". בינתיים, הוא לוקח את בני יהודה לאירופה.