כדורגל חסר תרבות

1. על פערי התרבות העצומים בין הדרמה שהתרחשה אתמול (ראשון) באנגליה לזו בישראל כמה שעות מאוחר יותר, אפשר ללמוד מצוין מתגובתו של יוסי בניון, אחרי שכבש את שער הניצחון מול טוטנהאם (1:2) והפך את העונה החלומית של התרנגולים לסיוט. "ניצחנו את היריבה הכי גדולה שלנו. האוהדים מאושרים שניצחנו את טוטנהאם, הקבוצה הכי שנואה עליהם, והצלחנו לקלקל להם את חלום ליגת האלופות".

למי שלא הבין או לא ידע, טוטנהאם היא בבחינת סדין אדום עבור ווסטהאם. האוהדים באפטון פארק נוהגים לכנות את הקבוצה היהודית "טוטסקאם" (סקאם זה חלאה באנגלית). גם העובדה שג'רמיין דפו ומייקל קאריק גדלו בווסטהאם והיום הם משחקים עבור טוטנהאם, לא הרגיעה את התשוקה של המארחים לדפוק ליהודים את הכרטיס לליגת האלופות.

את המסורת הזאת הצליחו ראשי ווסטהאם להזריק ליוסי בניון בזמן הקצר שהוא במועדון. מי שראה אתמול את המשחק המדהים באפטון פארק חש היטב גם את הלהט של שאר הסגולים לרצות את האוהדים, להישאר נאמנים למסורת של המועדון ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה כדי לנצח את טוטנהאם. לווסטהאם היו כל הסיבות שבעולם לשמור על הרגליים לגמר הגביע ביום שבת (את מקומם בגביע אופ"א הם הבטיחו בעצם ההעפלה למשחק היוקרתי בקארדיף), אבל המסורת היתה חזקה יותר מהעובדה שלחבריו של בניון לא היה על מה לשחק.

אם שחקני בית"ר ירושלים, צעירים כוותיקים, היו עולים למשחק בטדי שלוש שעות מאוחר יותר עם חינוך דומה, לא היינו חווים את הביזיון מול נצרת עילית. 99 אחוזים מאוהדי בית"ר רצו אתמול לעזור לאלי אוחנה, גדול שחקני המועדון, האיש שתרם לקידומה של הקבוצה יותר מכל אחד אחר, אבל השחקנים של פרננדז שיחקו כמו עוד קבוצה ישראלית שהשיגה את מטרותיה. כל מי שלבש אתמול את החולצה הצהובה, אפילו מי לא הכיר את אוחנה אישית, היה צריך להתאים את עצמו למסורת, כפי שרובו הגדול של הקהל עשה. ואם לא, אז סתם בשביל הספורטיביות, ערך חסר חשיבות עבור גיבורינו הלא מקצוענים.

מהמטענים הרגשיים האלה, מהיריבויות המסורתיות האלה ומהמחויבות אליהן נוצרת תרבות ספורט אמיתית. לא רק בבית"ר ירושלים, אלא גם בכל הליגה הישראלית, ששחקניה מעדיפים להוריד הוליך כשאין להם על מה לשחק ולא תמיד יש להם חשק להוריד את הקבוצה היריבה ליגה. לא נעים ולא מתחשק להם. בעונה שעברה ראינו את זה במשחק של מכבי חיפה בסכנין, בשבוע שעבר במשחק של מכבי ת"א מול כפ"ס ואתמול בטדי. כמה בריא ליוסי בניון שהוא לא משחק כאן יותר.

2. לאלי אוחנה אין מה להלין על המשחק הנרפה של בית"ר מול נצרת עילית. גם הוא קיבל בעבר הרחוק והקרוב דיווידנדים מהתרבות הספורטיבית בישראל. לא בטוח שאוחנה השחקן היה נוהג אחרת מתומר בן יוסף. גם מכבי נתניה, יריבתו במחזור הבא, לא אמורה להילחם יותר מדי על הכבוד שלה בשרון. השאיפה המקצועית של שחקני נתניה לסיים במקום השישי, זהה לאינטליגציית המשחק של תומר חליבה. אין כאלה דברים בישראל, לכן גם אין לנו תרבות כדורגל, שלא לדבר על כדורגל. בקיצור, אוחנה, תהנה.


3. אם כפ"ס תשרוד כצפוי, ליגת העל שלנו תשוחק בעיקר באזור המרכז, אך למרות זאת עדיף לנו להישאר עם הקבוצה של אלי אוחנה. עם אבי כנפו, חלוץ נהדר שמצא את הנישה שלו במגרש בלוויטה; עם שליו מנשה, קשר מוכשר ואלגנטי שמתחיל לתת יותר תוצרת ממשחק אחד בעונה. עם המגן המהיר אייל משומר, עם הבלם החכם דה סילבה, עם בן לוז וסמואל יבואה, עם 4,000 האוהדים הירוקים שהגיעו אתמול למשחק מול סכנין. לכפ"ס יש שלד לא רע בכלל, אותו אפשר להפוך בעונה הבאה לקבוצה טובה למדי עם רכש נכון, שתתרום לליגה שלנו הרבה יותר מנצרת עילית.

4. במקרה שהתחזית ההגיונית הזאת תתממש ונתניה לא תקשה על כפ"ס להישאר בליגה, מומלץ לאלי אוחנה לקחת מעכשיו את ההישג שלו בפרופורציה. היכולת שלו להחדיר אמונה בחומר השחקנים הטוב אך נאיבי שהוא ירש מאלישע לוי ראויה להערכה, אבל כל זה לא אומר שאוחנה מאמן מספיק טוב כדי להדריך קבוצה גדולה. אסור לאוחנה להבין את ההצלחה הזאת לא נכון ולחפש קיצורי דרך לקבוצות הגדולות, כפי שהוא אוהב. גם מומי זפרן ושייע פייגנבוים השאירו בעונה שעברה את הפועל ת"א ובני סכנין, זה לא אומר שהם יכולים לאמן את בית"ר ירושלים. בעזרת ניסיונו הרב במאבקי תחתית, אוחנה יכול לעשות עם כפ"ס צעד חשוב בקריירת האימון שלו, אבל לא מומלץ לו לנסות לדלג על השלבים המכריעים הבאים.