סיפורי LA

מאז שהליגה שינתה את פורמט המשחקים של הסיבוב הראשון מהטוב מחמישה לטוב משבעה, ההרגשה היא שהפלייאוף האמיתי מתחיל רק בסיבוב השני. כל זה היה נכון עד פלייאוף 2006. העונה הסיבוב הראשון הבטיח רבות, ומקיים הרבה (הרבה) יותר. יש מתח, דרמה, התפתחויות מרתקות על הפרקט, בחדר ההלבשה ומחוץ לאולם - עד שקשה לזכור פתיחה מוצלחת יותר לעונה האמיתית.

את המצב בסדרות כולנו יודעים, וכולנו מעודכנים במי קלע כמה ומתי. אז עכשיו הגיע הזמן להפנות את הזרקור לשמונה מהסיפורים ועלילות המשנה המובילות בפלייאוף עד כה, בסדר עניין עולה.


8. הפשע משתלם

רבות דובר על הניסיון של הקליפרס להחליק למקום השישי כדי להימנע ממפגש סיבוב ראשון עם דאלאס. אחרי שהתרעמנו על חוסר הספורטיביות ועל המצב האבסורדי, קיבלנו את התוצאה הישר לפנים. ממפיס, שהייתה עדיפה על הקליפרס העונה, הודחה בסוויפ על ידי המאבס, בעוד LA טיילה מול דנבר הבינונית היישר לסיבוב השני, שם היא עשויה לקבל את יריבתה העירונית, עם יתרון ביתיות. בכל מקרה, כל המשחקים ישוחקו בסטייפלס סנטר. והגריזליס? העונה שלהם תיחשב כשלון, והם ימשיכו לחפש את ניצחון הפלייאוף הראשון בהיסטוריה של המועדון. דייויד שטרן, תתפטר.

דאלאס סיימה את העונה בדשדוש מה, ואיבדה את המקום הראשון במערב לטובת הספרס, מה שכמובן מיד דירדר אותה למקום הרביעי, בגלל אותה שיטת דירוג מקוממת של ראשי הבתים. התחושה הייתה שללא יתרון ביתיות בחצי גמר המערב, לא יהיה לחבר'ה של אייברי ג'ונסון סיכוי אמיתי מול הספרס, בעיקר כי בדאלאס מפלס האמונה תמיד נמוך מהקו האדום, בעוד האלופים יודעים לעשות את העבודה כשצריך. כבר אפשר היה לראות איך אחרי כל ההתלהבות הסיפור נסגר בחמישה משחקים. עכשיו נראה שהעניינים עשויים להתפתח אחרת.

סן אנטוניו לא מצליחה לתפוס מומנטום מול סקרמנטו, בעוד המאבריקס דאגו לטאטא קבוצה קשוחה ועקשנית כמו הגריזליס. במיוחד הרשים הניצחון במשחק השלישי, זמן קלאסי להוריד את הרגל מהגז ולאפשר ליריבה לחזור לסדרה ולצמצם ל-2:1. אבל לא אצל אייברי ג'ונסון, שגם בעונה שעברה לא איפשר לקבוצתו לוותר אחרי פיגור 2:0 מול יוסטון ושני הפסדי בית. הקבוצה הייתה בפיגור בשניות האחרונות, אבל חזרה כמו גדולה לנצח בהארכה.

דאלאס מראה נחישות פלייאוף ובטחון עצמי שלא ראינו ממנה בשנים האחרונות, וכדאי שכולנו נתרגל לעובדה שזו יכולה להיות קבוצה ששווה אליפות.

וינס קרטר הוא לא שחקן קשוח. אנחנו יודעים את זה, אתם יודעים את זה, וגם היריבים שלו יודעים את זה. רק הוא, מסתבר, לא מודע לעניין. לא מדובר בסוג שחקן שיתחיל להיכנס בכוחנות היישר אל הטבעת, ייקח את היריבים שלו לטיול בצבע, או ירביץ בהגנה כדי לשלוח מסרים. אבל איכשהו, בסגנון שלו, וינסניטי משחק באטרף בסדרה בין הנטס לפייסרס, ושיפר את הממוצעים שלו בכל קטגוריה אפשרית. הוא קולע יותר (30.2 למשחק) באחוזים טובים יותר (48) עם יותר זריקות לסל (22.6), קוטף יותר כדורים חוזרים (8.8), מוסר יותר אסיסטים (5.4) ואפילו חוטף יותר (2.6).

אינדיאנה יכולה להמשיך לזלזל ברצון שלו לנצח, ולגחך על הפרצופים המצחיקים שהוא משחרר אחרי מהלכים גדולים, אבל כשקרטר גדול הנטס מנצחים. בשני ההפסדים הוא פגע בפחות מ-38 אחוזים, בעוד שבניצחונות הזריקות שלו נפלו ביותר מ-54 אחוזים.

ריצ'ארד ג'פרסון הוא לא סקורר טבעי, והידית של ג'ייסון קיד כבר לעולם לא תהיה מה שהייתה, כך שרוב האחריות מונחת על כתפיו של "החצי אדם חצי מדהים", אותו שחקן שהפסיד בכוונה בטורונטו וחיבל בסיכויי קבוצתו להצליח כדי לקבל טרייד. הוא לא הסופרסטאר הקלאסי (אה לה קובי בריאנט או לברון ג'יימס), אבל הוא עושה את העבודה בדרך שלו.

בשנים האחרונות הספרס היו מתחילים את העונה חלש ומאיצים תוך כדי, כאשר השיא מגיע כמובן בפלייאוף. בעונה שעברה זה השתנה, כאשר הספרס התקשו באופן מפתיע בשתי הסדרות הראשונות מול דנבר וסיאטל, ונכנסו לגרוב רק מול פיניקס בגמר המערב. בפלייאוף הזה נראה שהתסריט חוזר על עצמו, רק שלא בטוח שזה שוב יספיק להם לכל הדרך.

טים דאנקן לא העביר שום הילוך מהעונה הרגילה, מאנו ג'ינובילי מזגזג בין משחקים של 29 נקודות לכאלה של 3 בלבד, וטוני פארקר לבדו לא מספיק. גם ההגנה המפורסמת של גרג פופוביץ' לא מצליחה לעצור את היריבה ומתקשה מול שני שחקני כנף קשוחים וחזקים, כמו רון ארטסט ובעיקר בונזי וולס. בונזי קולע 24.4 ב-60 אחוזים מהשדה ושולט ברחבות עם לא פחות מ-12.2 כדורים חוזרים. הוא כנראה זוכר היטב את המשכורת שקיבל ג'רום ג'יימס אחרי סדרה וחצי טובות בשנה שעברה, ויודע שהיכולת הנוכחית שלו מקפיצה את ערכו בשוק החופשי. מצד שני, וולס תמיד היה שחקן שמתעלה על הבמה המרכזית, והשילוב שלו עם ארטסט יוצר מיסמאצ'ים לכל קבוצה בתבל.

השורה התחתונה בינתיים היא שלמרות הגמגום והמאמץ הבלתי עקבי של האלופים מחד, וההתעלות של שחקנים מסוימים של היריבה מאידך – הספרס עדיין שולטים בנעשה בסדרה. השאלה עד מתי זה יספיק להם.

חברים, הגיע הזמן להודות באמת – שאקיל אוניל זקן. לא מבוגר, לא מעבר לשיא, פשוט זקן. היכולת הלא מלהיבה בעונה הרגילה לא הייתה תוצאה של שמירת כוחות, אלא הייתה מותאמת לכמות הדלק שנותרה לו במיכל. הוא הגיע לסדרה מול הבייבי בולס, קבוצה שאין לה ממש נוכחות בצבע, ומציג יכולת שניתן בהחלט להגדיר כמזעזעת.

האומץ של טייסון צ'נדלר (שכבר חטף כמה מרפקים לפנים, וד"ש מדיקמבה מוטומבו), והעזרה המהירה והעוקצנית בהגנה של השחקנים הנמוכים הובילו את אוניל לבעיית עבירות שמגבילה אותו לפחות מ-30 דקות משחק, בהן הוא קולע רק 17.8 נקודות ומוריד 9 כדורים חוזרים. מלבד דווין וויד, כל הקשישים של פט ריילי מתקשים לשמור על קור רוח אל מול האינטנסיביות והתנועה הבלתי פוסקת (בהגנה ובהתקפה) של השוורים הצעירים. יודוניס האסלם וג'יימס פוזי אף הספיקו לראות הרחקה והשעיה ממשחק אחד בעקבות פעולות של תסכול. הבולס האלה פשוט לא רוצים לעזוב אותך בשקט.

בקיצור, אנו עדים לחילופי משמרות. בצד אחד קבוצה זקנה שבתוך שנה עברה את השיא, אליו כבר לא תחזור, ובצד השני חבורה של ילדים מאוזנים ומאומנים לעילא ועילא על ידי סקוט סקיילס, ושבעזרת הניהול הנכון של ג'ון פקסון אמורים להיכנס למועדון הצמרת הגבוהה בשנה-שנתיים הקרובות.

ישנו מימד רומנטי בסדרה הזו, כאשר קבוצה שמחזיקה בשני השחקנים הטובים ביותר על הפרקט (וויד ושאקיל, כמובן), לא מצליחה לברוח קדימה. אנדרס נוצ'יוני משחק כבר חודש עם אש תמידית בעיניים ויכולת של אולסטאר (22.8 נקודות ו-9.6 לוחות בסדרה, לעומת 13.6 ו-6.1 בעונה הרגילה), קירק היינריך הוא הקפטן הבלתי מעורער (20 ו-8 אסיסטים), ובן גורדון מספק נקודות מהירות כשצריך (21, 2.6 שלשות). גם שאר השוורים עושים את העבודה שלהם בלי תלונות ובלי עצבים.

וכשקבוצה מגויסת לחלוטין למען המטרה המשותפת מתמודדת נול חבורה של אגואים מסוכסכים, כשלא ברור מי מושך ולאיזה כיוון, גם יתרון מוחלט במחלקת הכשרון עשוי לא להספיק.

כוכב הקאבס הוא טיפוס מעניין, אין מה לומר. את הקריירה שלו במקצוענים, אליהם הגיע היישר מהתיכון כזכור, הוא החל במשחק חוץ באולם ארקו ארינה, ששודר מחוף לחוף. את הילד זה לא הרשים יותר מדי, והוא דפק הצגה של 25 נקודות ו-9 אסיסטים מול הקינגס. מאז ראינו אותו נחנק כמה פעמים במאני טיים, ומוסר את הכדורים האחרונים גם כשלא צריך. סימני שאלה עלו לאוויר, אך הונחתו בעוצמה בפלייאוף הזה.

זידרונס אילגאוסקאס מפשל, לארי יוז לא יציב, דוניאל מארשל ואריק סנואו מופיעים יום כן יומיים לא, פליפ מארי בינוני, דרו גודן מספק רק עבודה שחורה, והמאמן מייק בראון מעולם לא אימן בפלייאוף. הקבוצה הזו תלויה על כתפיו של לברון בצורה מוחלטת.

והוא, בהופעת הבכורה שלו בפוסט סיזן להזכירכם, מצליח להתגבר על הצליפה של גילברט ארינס, ועל היכולת של קארון באטלר ואנטואן ג'יימיסון. מספר 23 פתח את הסדרה עם טריפל דאבל מרשים, שהיה, ללא תחרות, הופעת הבכורה המרשימה בהיסטוריה של הפלייאוף, והמשיך עם סלי ניצחון במשחקים 3 ו-5. הוא מוביל את הפלייאוף עם 36.4 נקודות בממוצע (ב-49 אחוזים), מוריד 7.6 ריבאונדים , מחלק 5.4 אסיסטים, ולא מסתפק בזריקות מרחוק (12 טיולים לקו למשחק, אותן הוא קובר ב-76.7 אחוזי דיוק).

עכשיו כבר אין ספק שהוא מלך אמיתי. בגיל 21 הוא יכול לומר בלב שלם "הקבוצה זה אני".

בכל פלייאוף אחר ההתעלות של לברון הייתה תופסת את המקום הראשון, אבל מה שסיפקה לנו הסדרה בין פיניקס ללייקרס פשוט עולה על כל דימיון. וזה מתחיל בלהטוטים של פיל ג'קסון, שצפוי לקרוא לספר הבא שלו "איך לשנות את אופיה של קבוצה בארבעה ימים וארבעה לילות".

העונה של הלייקרס הסתיימה ב-19 באפריל, כשקובי רושם 35 נקודות בממוצע למשחק, ו-41 בחודש האחרון. בארבעה משחקים בעונה הרגילה מול הסאנס הוא הרשית 42.5. מסביבו רכז חסר ניסיון (סמוש פארקר), סנטר אחד פצוע (כריס מיהם) ושני עם הרבה אוויר בראש ובלי שמץ של קשיחות (קוואמי בראון), פורוורד אחד עם ממוצעים עונתיים של 5 ו-3.6 ריבאונדים (לוק וולטון) ושני שמעולם לא היה שחקן שמתעלה במאני טיים (למאר אודום).

איכשהו, ג'קסון הצליח להפוך את החבורה המאותגרת כשרונית הזו ליחידה מגובשת ומסונכרנת. קשה להגזים בגודל ההישג, בייחוד כשהכוכב הוא לא אחר מאשר קובי בריאנט, שחקן שלא ממש סומך על החברים, ורוצה לעשות הכל בעצמו.

הקריירה של ג'קסון כוללת, כידוע, 9 אליפויות. אבל כולן הגיעו בעזרת שחקני על (ג'ורדן ופיפן, ושאקיל וקובי), מה שנתן את התחושה שהמומחיות של ד"ר פיל היא בעיקר ניהול משאבי אנוש, ופחות טקטיקה. לכן, ניצחון בסדרה על פיניקס והמשך אפשרי לגמר המערב ייחשב בעיני רבים להישג הגדול ביותר של הזן מאסטר. כן, גדול יותר מכל אחת ואחת מהאליפויות.

גם מי שהימר על הפתעה של הלייקרס לא חשב שזה יקרה בצורה כזו. ג'קסון הכניס כדורים פנימה, ביקש מקובי לשתף את החברים, נתן לכולם בטחון, ושירטט תוכנית משחק שתעצור את ריצות האמוק של הסאנס: הליכה אגרסיבית לריבאונד התקפה, לגרום לשון מריון לשמור מתחת לטבעת, ירידה מהירה להגנה, והעלאת רף האגרסיביות. מייק ד'אנטוני ראה ולא ידע להגיב. כששאלו אותו מה הפתרון שלו, הוא רק אמר שהקבוצה צריכה לחזור לרוץ.

למאמן העונה של 2005 לא היו רעיונות, לא מחשבות, והוא נכשל בתכונה הבסיסית ביותר שנדרשת ממאמן בפלייאוף – היכול לבצע התאמות. השמירות הכפולות המשיכו להגיע לקובי בכל פעם שזה נגע בכדור, והוא המשיך להכניס את חבריו לעניינים. לא נמצא פיתרון לבעיה בצבע ובריבאונד (עם כל הכבוד לפציעות של קורט תומאס ואמארה סטודמאייר, מדובר כולה בוולטון, קוואמי ואודום), ומה שנראה פעם ככדורסל יצירתי הוכח כשבלוני ותבניתי, גם אם הוא יפה ומהנה וכולל מתפרצות ושלשות למכביר.

התוצאה היא שליטה מוחלטת של ג'קסון בנעשה בסדרה, מה שנותן לקבוצתו הזדמנות לחולל סנסציה מול קבוצה כשרונית בהרבה. כנראה שזה מה שקורה כששמים את הניו אייג' בצד ויורדים אל העם כדי לאמן באמת.

כבר שנים מדברים על קובי כאחד שיצטרך לעבור את "תהליך מייקל ג'ורדן", בו יבין שגם אם יקלע בצרורות לא יצליח ללכת רחוק בפלייאוף מבלי לשתף את חבריו לקבוצה. מדברים, אבל לא מאמינים שזה יקרה אי פעם, בעיקר כי ההצלחה הגיעה לבריאנט מהר מדי וחזק מדי, בעוד MJ נאלץ לקרוע את התחת 7 עונות לפני שענד לראשונה טבעת אליפות.

העונה חוסר האמון של קובי בחבריו לקבוצה היה בשיאו, עם 27 זריקות למשחק, לעומת 4.5 אסיסטים בלבד. וקשה היה להאשים אותו, שכן מסביבו הייתה בעיקר שממה, והנקודות שהפציץ הצליחו להוביל את הקבוצה למקום השביעי במערב. על בסיס זה הוא הפך מועמד ל-MVP.

והנה, באבחת ימים בודדים, נראה שמישהו היפנט את קובי ושינה לו את האישיות. במקום משחקים של 50 ו-60 נקודות, כפי שחזו מראש, יש לנו 24.2 בממוצע, עם 6.4 כדורים חוזרים ו-6 אסיסטים. את התוצאות אפשר לראות ביתרון ה-2:3 של LA בסדרה. לא עוד מסירות לחברים רק כדי לחכות שיחטיאו, במטרה לקבל לגיטימציה לזרוק בלי הכרה. לא עוד שותפות מלאכותית, לא עוד דרייב לניצחון שמונע אך ורק על ידי רצון יוקד להרוס את היריב.

הרי קובי, כמו ג'ורדן לפניו, לא הגיע לאן שהגיע מאהבת המשחק. מדובר בזן מסוים של אנשים שעשו ויעשו הכל כדי לטפס למעלה, כדי להוכיח לעולם כמה שהם גדולים, כדי להראות לכולם, ובעיקר לעצמם. אבל בסדרה מול פיניקס קובי, רחמנא ליצלן, פשוט נהנה. מכדורסל. מחברות. משיתוף. כן כן, זו אינה טעות. השיא היה, כמובן, בסל הניצחון שלו עם הבאזר של משחק מספר 5. התמונות אכן מוכיחות בבירור שקובי פשוט היה שמח, חייך בלי שמץ של זיוף, חיבק את חבריו בחיבה אמיתית, ואפילו אמר בסיום שזו הייתה הזריקה "הכי כיפית" בקריירה שלו. ממתי משחק הכדורסל הוא עניין כיפי עבור קובי? אין מישהו שהוא רוצה להרוג או להשמיד?

אז זהו, שעדיין יש לו. מה שהופך את הסיפור הזה למעניין במיוחד הוא שככה פתאום, בין משחק 5 ל-6, קפץ לו הקובי. ראג'ה בל הושעה מהמשחק השישי בעקבות עבירה גסה על מספר 8, ומאוחר יותר הוסיף שלדעתו מדובר ב"אדם מנופח ושחצן". התגובה של בריאנט הייתה "תזכירו לי מי זה ראג'ה בל?", כאילו התעקש להוכיח את הנקודה של בל, ובו בזמן להראות לכולם שהוא עדיין לא ממש השתנה. והאמת? טוב שכך.