מכבי חיפה
איפה הצלחנו
הנוסחה של רוני לוי מהעונה שעברה, להסתער על הליגה ולהכריע אותה כבר בתום הסיבוב השני, שוב הוכיחה את עצמה. לוי ידע בקיץ כי לגאלקטיקוס ייקח הרבה זמן להתחבר, שגם לבית"ר ירושלים והפועל ת"א יש קבוצות חדשות שזקוקות לזמן, והגיב בהתאם. עד שהליגה הבינה שמכבי חיפה אנושית ואפשר לנצח אותה, הפער ממנה כבר היה דו ספרתי ובלתי ניתן לגישור.
יש לייחס זאת כמובן גם לליגת האלופות. מכבי חיפה, לעומת קבוצות אחרות, כיוונה את עצמה להגיע לשיא הכושר כבר בתחילת העונה, וזאת כדי לעבור את מאלמו. אבל גם אחרי הכישלון התורן באירופה, לוי הצליח לשמור על המסגרת כהוויתה והתוכנית שלו להתנפל על הליגה כבר בתחילתה עבדה כמו שצריך. על הדרך, הוא בישל שני צעירים מוכשרים, ליאור רפאלוב ועדן בן בסט, שיעזרו לו מאוד בשנים הבאות.
איפה טעינו
רוני לוי לא הצליח השנה לפגוע בול בבחירת הזרים שלו. אחרי שהרשים אותנו עם דירסאו וקולאוטי, המסע של מאמן האלופה לדרום אמריקה הניב קשרים בינונים כמו פרננדו לורפיסה וויקטור אורמסאבל. בשורה התחתונה, מכבי חיפה לא מצאה מחליף ראוי לוואליד באדיר, מה שהחזיר את עידן טל מהעמדה ההתקפית בה הוא הצטיין בעונה שעברה לעמדת הקשר האחורי, לצידו של דירסאו. ככה גם השמיכה של רוני לוי התקצרה. בפועל, זה לא ממש הורגש בליגה, הרבה בעזרתו של מיכאל זנדברג, שחזר להציג את היכולת מהעונה של יצחק שום.
הטוב: גוסטבו בוקולי
את החיוך התמידי שלו אפשר היה לחוש בכל נגיעה בכדור, את הגישה הנכונה למשחק הוא דאג להעביר גם לשאר השחקנים במכבי חיפה. בזמן שזנדברג, טל, דירסאו וקולואטי התקשו לשמור על רמה גבוהה במשך כל העונה, היה תמיד למי לפנות. 12 שערים ו-9 בישולים מדברים בעד עצמם. מי בכלל זוכר את רוסו?
הרע: שלומי ארבייטמן
העובדה כי ארבייטמן נתן עונה מאכזבת למרות שכבש 8 שערים, רק מעידה על כמות הכישרון שאלוהים חילק לילד הזה. אבל דווקא בקבוצה הכי אירופית בישראל, השכונה בלטה למרחוק. פתאום, בקבוצה טקטית וממושמעת, החוסרים של ארבייטמן זעקו לעין. ארבייטמן, שחונך כנראה לנצח משחקים לבד וחשב שהכל מגיע לו בחיים, לא עמד בלחץ של מכבי חיפה ולא התאים את עצמו למערכת. הוא הקפיד לחשוב שכל העולם נגדו (בעיקר בכל הנוגע לעימותים עם השופטים), וסירב להבין כי הבעיה היא בו ורק בו.
המכוער: שי בירוק
שי בירוק הוא השחקן הכי מבוזבז כיום בארץ, כישרון ברמה של אייל ברקוביץ' לפחות. אם בשנים האחרונות אפשר היה להפיל את התיק בנושא הזה על מכבי חיפה, שלא נתנה לו כמעט לשחק, העונה בירוק דאג לעשות את העבודה בעצמו. דווקא בעונה בה לרוני לוי לא היתה ברירה אלא לתת הזדמנות לצעירים, אחרי שמחממי הספסל הקבועים, רביד גזל ואורי אוזן, עזבו, בירוק הסתבך בפרשיות שהעבירו את הבמה לרפאלוב ובן בסט.
משימה לעונה הבאה
לחבר את אלן מסודי למערכת הכללית. אם רוני לוי יצליח לשלב בין האינווידואליזם של מסודי למרקם הקבוצתי ולא להתעמת איתו, מכבי חיפה תרוויח את הווינר שהיה חסר לה במשחקי הנוק אאוט במוקדמות ליגת האלופות ובגביע המדינה. נכון לעכשיו, מבלי לדעת מה האלופה מתכננת לעונה הבאה, אפשר לומר שמכבי חיפה תקום ותיפול על אלן מסודי, אולי השחקן הכי טוב שילבש ירוק מאז איגביני יעקובו. אלא שיש גם את הצד הפרובלמטי של מסודי, זה שיכול לפרק קבוצה, אותו הצליח ראובן עטר לנטרל לחלוטין.
הפועל ת"א
איפה הצלחנו
גם אם הפועל ת"א לא תזכה בגביע בסופו של דבר, היא חזרה לצמרת הכדורגל הישראלי מהר מהצפוי. אחרי 8 שנים נהדרות שכללו אליפות, 3 סגנויות, 2 גביעים ורבע גמר גביע אופ"א, הגיעה בעונה שעברה סופה של תקופה בהפועל ת"א. החיכוכים בתוך הנהלת הקבוצה גלשו והשפיעו על מה שקורה על הדשא, והפועל ת"א כמעט ירדה ליגה. בדרך-כלל, תקופת שפל כזאת נמשכת לפחות 5 שנים, ע"ע מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, אבל הפועל ת"א הצליחה להעמיד קבוצה חדשה ולא רעה בכלל בתוך שנה אחת. השלד הישראלי רוענן עם באדיר, ברדה, ורמוט, פרץ וקצת דגו, וניצנים של עתיד צצו על הדשא של בלומפילד. המערכת עמדה בכבוד באינספור זעזועים - קבוצת ניהול חדשה, לבייב בא, לבייב הולך והוכיחה עד כמה היא בריאה. את הפוטנציאל הזה יירש יצחק שום, שעם כמה שיפורים והברקות יוכל להתמודד בכבוד על האליפות.
איפה טעינו
דרור קשטן, אחד האחראים העיקריים לקאמבק המפתיע של הפועל ת"א, נכשל העונה בבחירת הזרים, תחום שהוא אף פעם לא היה חזק בו במיוחד. בקבוצת מרכז טבלה התועלת של לאקיץ', אובוקה, אוגבונה, יברויאן ואדפמי היתה גדולה יותר, אבל אי אפשר להשוות אותם לבוקולי, קולאוטי, דירסאו ואנסומבו. גם לפנטסיל היו לא מעט עליות וירידות, אבל הוא היחיד מבין רביעיית הזרים שהצדיק את החולצה האדומה. איבזיטו אוגבונה ואיליה יברויאן לא נראו לרגע כמו חלוצים של קבוצה שרוצה לזכות באליפות. אולי בגלל זה הפועל לא התמודדה על האליפות.
הטוב: מוני הראל
הבוס החדש, שזכור לרעה מתקופת החושך של משה סיני, ניפץ מהר את כל החששות. הוא ניהל את הפועל ת"א בצורה שפויה, כלכלית ומקצועית, לא התקמצן על מאמן בכיר (האיש הכי חשוב בקבוצת כדורגל), וסיפק לו שחקני רכש טובים למדי. הראל החזיר את הפועל ת"א לפסי ניהול מצוינים ויצר סביבת עבודה מוצלחת לעובדים שלו. גם הבחירה המהירה ביצחק שום מעידה שיש איש שחושב ופועל נכון מאחורי הקבוצה הזאת שנקראת הפועל ת"א. ללא ספק, האחראי העיקרי לתחייה המחודשת של הקבוצה, שכמעט ירדה ליגה בעונה שעברה.
הרע: ברוך דגו
דגו קיבל בהפועל ת"א תנאים אידיאלים להצלחה: מאמן שמאמין בו, חופש פעולה באגף השמאלי, קהל שלא מקלל אותו אלא תומך, קבוצה הרבה פחות לחוצה ממכבי ת"א. דגו אפילו התחיל את העונה טוב, אבל הוא לא הצליח לנצל את המומנטום והתנאים הטובים, ושקע מחדש לתוך המשבר המנטלי שבו הוא נמצא.
המכוער: דרור קשטן
נראה לכם שקשטן היה מרשה לשחקן שלו לעשות את הדברים שהוא עשה אחרי שחתם בנבחרת? מישהו מכם יכול להאמין בכלל שהוא היה מאשר לשחקן להמריא לכל העיסוקים הצדדים בחו"ל ולא להופיע לאימונים חשובים של הקבוצה, שמשלמת לו משכורת? קשטן הוא מאמן גדול, אבל גם חוצפן גדול, שכבר שנים מנצל את התקשורת למטרותיו, אבל לא מאפשר לאף אחד לדרוש ממנו תשובות, פריבילגיה שאין אפילו לראש הממשלה.
משימה לעונה הבאה
קודם להשאיר את שמעון גרשון, אחר כך למצוא חלוץ ברמה גבוהה ובסוף למצוא יורש ראוי ליוסי אבוקסיס, שיפרוש בתום העונה הבאה.
בית"ר ירושלים
איפה הצלחנו
הקבוצה הכי פרועה ומסורתית בכדורגל הישראלי, עשתה העונה סופסוף צעד ראשון לעבר דפוסי הניהול של שנות 2000. למרות שיש עדיין כיסי התנגדות בטדי, שמתגעגעים למפיות של דדש ולמאמן הבינוני אוחנה, ההנהגה החדשה השכילה להגביל את דריסה הרגל של העבר לטקסים. המגרשים בבית וגן שודרגו, צוות האימון הפך מקצועי יותר, ההישגיות חזרה ואיתה גם הקהל. הענק הרדום, שמפחיד כל כך הרבה אנשים בכדורגל הישראלי, התחיל להתעורר. חבל רק שאת העונה בית"ר סיימה עם שלושה מאמנים מפוטרים, מה שמעיד שהפער מהמערכת המקצוענית של מכבי חיפה עדיין לא צומצם דיו.
איפה טעינו
האסון הכי גדול של בית"ר היה שראשי הקבוצה נטו להאמין לכל אותם אינטרסנטים, שציירו את ההישגים של תקופת פרננדז ככישלון. אותם מנהלים לא הבינו שבית"ר התחילה העונה תהליך, ואף מסע רכש, גדול ככל שיהיה, לא מניב פירות מיידיים. תהליך שהפך את הקבוצה המתלהבת של קאנן ועזורי ליחידה מקצוענית, מסודרת, חזקה, טקטית, חכמה, אירופית לכל דבר ועניין, אבל כמו בכל תהליך יש תקלות ועיכובים עד להשגת היעד. בחודשיים האחרונים אפשר היה לחוש בניצני העבודה של פרננדז, שעיצב קבוצה בעלת עוצמה וגרם למכבי חיפה להיראות רכה בטדי, אבל ראשי בית"ר החליטו להיכנע לעולם המושגים הישראלי הילדותי הזה, שתמיד מחפש להדביק את תווית הכישלון.
חרב הפיפיות שבקבלת הגישה הלא בריאה הזאת, עשויה לחסל גם את חלומות האליפות לעונה הבאה. בבית"ר מתכננת רכש ענק, כל ילד יודע, ואותם אנשים בטח שוב יחשבו שהפירות יבואו מיד. גם אז הם יטעו. כתוצאה מתפישת העולם הבלתי אפשרית הזאת, בית"ר גם החמיצה את חמשת החודשים שהיו לה להתכונן לעונה הבאה עם פרננדז. עד שהקבוצה למדה את המאמן שלה והוא למד אותה ואת הליגה הישראלית, בית"ר שוב תצטרך להסתגל לאיש מקצוע חדש ולהפך. גם זה ידרוש זמן, ולא בטוח שלגאידמק יהיה אותו. אם המאמן האחרון שלה היה מתנשא, מישהו כבר ימצא תווית חדשה כדי לנגח את המחליף.
הטוב: מזואה אנסומבו
את התרומה של מזואה אנסומבו אי אפשר לפרוט למספרים. לא, ממש לא מדובר בקשר אחורי מושלם. אנסומבו לוקה ביכולת המסירה וניהול המשחק, לא מסכן כמעט את שער היריב, אבל מחפה על זה עם המון דברים אחרים. הוא מסוגל לחסל את ההתקפות היריב על-ידי קריאה נכונה של מהלכים, מחלץ עשרות כדורים במשחק, מחסל שחקנים על ידי שמירה אישית אם הוא מתבקש לכך וגובר כמעט בכל קרב על הדשא. בבית"ר היו השנה לא מעט שחקנים מצטיינים (יואב זיו, דוד אמסלם), אבל אנסומבו הקפיד להיות מצוין לאורך כל העונה, אצל כל המאמנים שעלו על רכבת השדים של ארקדי גאידמק. אולי התשובה הירושלמית לחבייר דירסאו.
הרע: תומר חליבה
מפשל בסגירות, נכנס לפאניקה מוגזמת, צועק על שופטים, גורם לפנדלים מיותרים ולא תומך כמו שצריך בהתקפה. בית"ר שיוועה העונה למגן תותח, שיניע את המשחק שלה וייתן לה עוד אופציה התקפית שתגיח מאחור. חליבה לא נתן לה את זה והוכיח כי הוא לא מתאים להיות מגן ראשון בבית"ר ירושלים.
המכוער: ארקדי גאידמק
אם ארקדי גאידמק חושב שהוא יכול להמשיך לפטר מאמנים בלי הכרה, לומר כל הזמן בפומבי שהם לא מנהיגים, לשמור על אי שקט תמידי ובכל זאת להצליח, הוא טועה.
משימה לעונה הבאה
לפני שבוחרים מאמן ורוכשים חצי ליגה, אולי אפשר לשלוח קודם כל סקאוט שיאתר ויביא קצת שפיות למערכת. בלי זה, הבלון של גאידמק יתפוצץ מהר מאוד.