מכבי פ"ת
איפה הצלחנו
העונה של מכבי פ"ת היא הצלחה עצומה. בדיוק כך. מי יזכור בעוד שנה שגיא לוזון הסתבך העונה בפעם הראשונה בתחתית, שהוא לא הצליח לשלב בין המסגרת של הליגה לזאת של אירופה, שהוא לא זכה אפילו בנקודה אחת בשלב הבתים של גביע אופ"א, שטועמה נפצע לו במהלך העונה ושאר הדברים הזניחים. בסופו של יום, מכבי פ"ת תזכור שהיא העפילה לראשונה לשלב הבתים, הישג חסר תקדים למועדון קטן גם בקנה מידה ישראלי. בכל פעם שפתח תקוה תתייצב להתחרות במפעל האירופי היא תזכור שהיא מסוגלת לחזור על שכבר עשתה בעבר ושחקניה בשנים הבאות יהיו חייבים להתאים את עצמם למסורת הישנה ולציפיות החדשות. ממש כמו שאוהדי מכבי חיפה דורשים מהיורשים של רוסו ויעקובו לעלות בכל קיץ לשלב הבתים בליגת האלופות, כאילו הם היו שם תמיד. בסופו של דבר, הדרישות של אוהדי מכבי חיפה ופ"ת יבואו על סיפוקן. ככה מתחילים מסורת.
איפה טעינו
כוח ההרתעה של מכבי פ"ת, ההגנה, איבד העונה לא מעט מעוצמתו. אם בעונה שעברה הלוזונים ספגו 24 שערים, הכי מעט בליגה, נכון לעכשיו יש להם 35. אפשר לייחס זאת גם לעייפות מגביע אופ"א, אבל גם לאיטיות המתגברת של מראד מגמאדוב ולעזיבה של תומר בן יוסף, לו מכבי פ"ת חיפשה מחליף תקופה ארוכה, עד שג'ובאניני הגיע באמצע העונה. גם גל אלברמן, השחקן הכי טוב שיצא מבית החרושת של הלוזונים, היה חסר הגנתית והתקפית. חמשת השערים שלו מהעונה שעברה ושלושת הבישולים היו שווים למכבי פ"ת מקום רביעי מובטח. לעומת עומר גולן, שהמשיך לתת תוצרת גם העונה, סטניסלב דוברובין (10 שערים בעונה שעברה לעומת 4 העונה) ועיסמעיל עמאר (7 בישולים בעונה שעברה לעומת 4 העונה), לא היו מספיק יציבים. מזל שפטריק סופו (5 שערים) הגיע בזמן. הלקח, במיוחד לאור גביע אופ"א: סגל עמוק יותר.
הטוב: עומר גולן
כהרגלו בקודש, גולן נתן את התפוקה הקבועה שלו בליגה, 10 שערים, אבל זה פחות חשוב. כמו איגיבני יעקובו נגד שטורם גראץ, את מה שגולן עשה בבלגרד עוד יזכרו שנים ארוכות. אולי המשחק הכי גדול של שחקן ישראלי העונה.
הרע: אמיל אמבמבה
לגיא לוזון לקחת יותר מדי זמן להבין את מה שניר קלינגר קלט מזמן על החלוץ. אם למכבי פ"ת היה חלוץ מפחיד נוסף לצד עומר גולן (מה שקרה רק עם הצטרפותו של סופו), הרבה מאוד מהצרות שלה בליגה היו נחסכות ואולי גם היתה לה נקודה למזכרת משלב הבתים באופ"א.
המכוער: עמוס לוזון
השחצנות הדורסנית כלפי קולגות, הבוטות הדוחה כלפיי שופטים. מה חדש? אולי שהשנה הרברבנות הזאת גרמה לקבוצה שלו הנגאובר ארוך מדי מההישג בגביע אופ"א.
משימה לעונה הבאה
למצוא את הגל אלברמן והעומר גולן הבאים מקרב שחקני הבית הצעירים החדשים. גולן יילך בקרוב בדרכו של אלברמן לקבוצה גדולה, אבל מכבי פ"ת לא תוכל לבנות את עצמה מחדש על זרים. סוד הצלחתה של מכבי פ"ת הוא קודם כל שחקני הבית ואח"כ שחקני הרכש. מספרים שדובב גבאי, מלך השערים של הליגה לנוער, יכול להיות התשובה.
בני יהודה
איפה הצלחנו
עוד לפני ההעפלה לגמר הגביע, ההישג הכי גדול של בני יהודה העונה הוא היציבות. אחרי שנתיים רצופות במקום השישי, ניצן שירזי המשיך לשמור את קבוצתו בחלק הנעים יותר של הטבלה, עם סיכוי לא רע להגיע לגביע אופ"א. 13 שנים בני יהודה לא היתה במקום הרביעי, מאז הקבוצה הנהדרת ההיא של ניקולאי קודריצקי, אלון מזרחי וחיים רביבו. מישהו עוד זוכר בשכונה את הביטוי "סרט מלחמה"?
איפה טעינו
יש שיאמרו שהפרשיות שרדפו את בני יהודה העונה (והבה, עטר) פגעו בתדמית המועדון, לא ממש בטוח. אולי בגלל שזאת בני יהודה, פרשיות שכיחות כאלה מעלות את הדיון הצבוע בנוגע לתדמית. דווקא הגירוש המכוער של בן לוז, אחד האחראים העיקריים לתקופת הזוהר החדשה של בני יהודה, צריך להדליק נורות אדומות. בזמן שיעקב שחר מחתים את זקני השבט שלו, אלון חרזי ואדורם קייסי, על חוזים משודרגים ומאותת בכך לשאר שחקניו על נאמנותו ורוחב ליבו, בני יהודה ואוהדיה הוכיחו את ההפך דרך הפגיעה שלהם בלוז. הקללות מהיציע לעבר לוז בעקבות היכולת החלשה (שהייתה רק זמנית) וחוסר הגיבוי של ההנהלה, ודאי נקלטו היטב על ידי שאר השחקנים.
הטוב: ניצן שירזי
הקמאבק המדהים של ראובן עובד, אלי ביטון ואלי אברבנל (כמגן ימני!), היכולת הנהדרת של אסי בלדוט, רוני גפני ואימורו לוקמן, הגילוי של וינסטנט אניימה ומה לא. לכל אחד מאותם שחקנים מגיע לזכות בקטגוריה הזאת, אבל כשמחברים את ההצלחה של כולם ביחד מגיעים לאיש אחד. עד לפני שבועיים אמרו על בני יהודה שהיא לא מגיעה למשחקים גדולים ובצדק, אבל המקצוענות והשפיות של שירזי, שאחראי לכל הקאמבקים שמצוינים לעיל, התגברו בסופו של דבר גם על העכבה הזאת.
הרע: משה ביטון
במקום להגדיל את מכסת השערים שלו, התפוקה של משה ביטון עד כה עומדת על 5 שערים, 50 אחוז פחות מהעונה שעברה. ביטון איבד לא מעט מהחדות והביטחון שלו העונה, גם בגלל הפציעה שעבר, ולא נראה בכלל כמו חלוץ נבחרת.
המכוער: אלירן עטר
לך תבין מה הוביל את הקשר המוכשר של נבחרת הנוער להסתבך בפרשה כל-כך מוזרה, שעשויה לחסל לו את הקריירה.
משימה לעונה הבאה
לנצל כראוי את הכסף שיכנס בעקבות מכירת וינסנט אניימה. רצוי להתחיל בשוער, בלם וקשר אחורי, שיתנו לבני יהודה חוט שדרה לשנים הבאות.
מכבי ת"א
איפה הצלחנו?
אם רק עונה כזאת נוראה היתה יכולה לשכנע את לוני הרציקוביץ' למכור את מכבי ת"א, דיינו.
איפה טעינו?
מכבי ת"א התכוננה בפזיזות וחובבנות לשנת המאה החגיגית ונענשה מהר. במקום להיערך לעונה כזאת במשך שנתיים לפחות, לעשות רכש הדרגתי, לבנות קבוצה שתרוץ לאורך זמן ותגיע מחוברת למשימה, לזרוק את מי שלא מתאים בדרך ולהשאיר את אלו שכן, קנתה מכל הבא ליד, בלי יותר מדי מחשבה, וכפתה על עצמה רף גבוה מדי. חבל רק ששכחו לספר את האמת המרה הזאת לאוהדים שרכשו מנויים ולא בדקו את בריאות החלוצים. מאותו רגע החלה שרשרת של טעויות ופרשיות, שאף אחד כבר לא הצליח לעצור ולאף אחד כבר אין כוח לשמוע על השתלשלותן.
הטוב: לירן שטראובר ואבי נמני
היחידים שלא קרסו. לולא היכולת הטובה של השניים, מכבי ת"א היתה מסיימת את העונה בליגת המשנה, בפעם הראשונה בתולדותיה.
הרע: ניר קלינגר
קלינגר, כפי שרק היום שונאיו הגדולים מבינים, לא היה הבעיה הגדולה של מכבי ת"א. רק היום אפשר לראות שהוא היחיד שעשה סדר בקרקס הזה ולא נתן לו ליפול.
ובכל זאת, אי אפשר לנקות לחלוטין את קלינגר מהאשמה בכישלון. בתוך כמות שחקני הרכש המוגזמת שמכבי ת"א הביאה, קלינגר יכול היה למצוא כלים נהדרים כדי לפחות לתת פייט אמיתי למכבי חיפה. האופנה החדשה לנגח את מושג הגלקטיקוס ולטעון כי הרעיון אינו ישים בקבוצת כדורגל, לא מתיישבת עם המציאות. בריאל מדריד הרעיון עבד נפלא לטווח הקצר, עם אליפויות ספרד ואירופה, ומימש פנטזיה לכל חובב כדורגל. רק אחר-כך התגלו הקרעים בקבוצה של פלורטינו פרס. זה בדיוק מה שמכבי היתה צריכה ויכולה להשיג בשנת המאה: הצלחה מהירה, ללא אורך חיים ממושך. המשימה לחבר כל כך הרבה כוכבים לקבוצה חד פעמית היא קשה, אבל תהיו בטוחים שבריאל מדריד היא קשה הרבה יותר. במקום שבו רק ויסנטה דל בוסקה הצליח, קלינגר נכשל.
המכוער: אייל ברקוביץ'
רק אחרי שנזכרו העונה איך זה להיות איתו באמת, קיבלנו מושג מצוין למה איל ברקוביץ' לא מיצה את מלוא הכישרון שלו בחו"ל. רק אחרי שחשנו על בשרנו את גישת האני ואפסי עוד, הבנו למה הקבוצות הגדולות באנגליה נרתעו ממנו, למרות שהוא לא נפל מבחינת היכולת מהרבה מאוד שחקנים גדולים באנגליה. אם כמות האגו במכבי ת"א היתה לחבית חומר נפץ, ברקוביץ' היה הניצוץ.
משימה לעונה הבאה
חדש, חדש. כמעט הכל חדש, בעיקר בנוגע למקבלי ההחלטות. מכבי ת"א צריכה לשקם את עצמה לאט ובטוח, ולא למהר ולהסתער על האליפות עם עוד מסע רכש, שעלול להיגמר בצורה כואבת יותר. מכבי ת"א איבדה העונה גם חלק מהדרך שאפיינה אותה. הקבוצה נכוותה גם משחקני הבית, שפעם היו אבן היסוד שלה, וגם משחקני הרכש, שירדו ועלו בתחנת הרכבת בקרית שלום. מכבי צריכה זמן כדי למצוא את הדרך החדשה שלה ולא לחזור על הפזיזות המוטעית.