במשחק השני בסדרת ההצלבה, זה שנערך ביוון נגד אולימפיאקוס, הייתי בחתונה. לידי עמד בחור בן גילי, שלאורך כל טקס החופה לא הפסיק לשלוח אס.אם.אסים עצבניים ולהתעדכן בתוצאה. "תשע שנים יש לי מנוי בשער 9", סיפר, "זו הפעם הראשונה שאני מחמיץ משחק". אחר כך הוא גולל את ההיסטוריה. בבית הוא תמיד בשער 9, בחוץ הוא תמיד אצל אותו חבר על אותה כורסה. "אני לא מבין איך אחרי כל השנים האלה אתם עדיין מתרגשים", אמרתי לו ביובש מבלי לקבל תשובה. כשמכבי הפסידה הוא ניסה להיראות מבואס ולא כל כך הצליח. "ביד אליהו ננצח אותם", הגיב כמעט באדישות ולפני שנעלם אל הקינוחים הוסיף: "אבל אתה יודע מה? אם בשנה כזו אנחנו זוכים, זה ביזיון לכדורסל האירופי. אסור שמכבי תיקח גביע".
הוא היה בפראג, אני מניח. אחד מתוך רבבה ששטפה את צ'כיה. המשפט האחרון שאמר די חילחל. אוהד מכבי ת"א (ובואו לא ניכנס לדיון על טרמפיסטים מול אוהדים אמיתיים וכו') נמצא בחמש השנים האחרונות בתוך קונפליקט רגשי, שמאפיין כל אלופה נצחית. מצד אחד הוא לא רוצה לאבד את הגביע, הוא חייב לזכות בו. מצד שני, התשוקה אבדה. טוב לדעת לפעמים שיש לך תחרות.
המשחק בין מכבי לצסק"א היה אולד סקול. כדורסל שהתרגלנו לראות עד תחילת שנות ה-90, כשהשופטים לא היו שורקים על כל דבר לעבירה. התוצאה הזכירה את הגמר הרומנטי ההוא בלוזאן, 1987, שבו מילאנו ניצחה את מכבי 69:71 והיציעים היו מחולקים חצי-חצי בין אוהדי הקבוצות. משחק של עצבים, כל נקודה נקלעת בדם, יזע ודמעות. פתאום וויצ'יץ' חוטף מכות רצח ברחבה; המהלכים של שרון ששון, שנראו כל כך פשוטים נגד אולקר, מסתיימים בכדור חוץ; שארפ לא דופק כל כדור מעבר לקשת, כי יש לו שומר צמוד לפרצוף. אפילו פארקר, עילוי בלי שמץ ציניות, לא בא לידי ביטוי. במשחק אחד קיבלנו הזרקה של תחרות אמיתית, שהייתה חסרה בשלוש השנים האחרונות. איפה זה ואיפה ה-44 הפרש על בולוניה.
לטווח הארוך, ההפסד של מכבי בפראג טוב לאוהדיה. כמובן, אף אחד מהם לא רוצה לעבור 20 שנים שחונות כפי שקרה בין הזכיה ב-81' לזו של 2001, אבל כשאתה יוצר סביבך הילה של בלתי מנוצח, אתה מפסיק ליהנות מטעם הניצחון. אם זכית, אתה מרגיש הקלה, לא שמחה. ההבדל גדול. הרי מי מאוהדי מכבי שאתם מכירים חוגג אליפות בליגת העל? במכבי רצו לחזור עם גביע, אבל לא היו נטרפים לו לקחו אותו, בטח לא כמו לפני חמש שנים.
בנוסף, סגירת החשבונות עם פיני גרשון מצד הרבה מאוד גורמים הגיעה למימדים גדולים מהצפוי. די לסקור את הטוקבקים לכל כתבה ברשת כדי לבחון את השינוי הקיצוני ביחס בין התגובות התומכות לבין התגובות העוינות לפני ואחרי המשחק. הרבה אנשים חיכו לגרשון, ולמכבי, בפינה. כל גלי השנאה הללו הצטברו בחמש השנים האחרונות. גם לפני כן היו למכבי שונאים, אבל לא בכמות כזו. אפשר להצביע על מספר תחנות בדרך שגרמו לתהליך: נאום המוקה והשוקו של פיני, המפגן הכוחני של הקהל והקבוצהביד אליהו נגד בולוניה, שהכניס בהרבה אנשים תחושה של קבס , הטפות הדת ועיסוקו של המאמן בנושא בכל הזדמנות. גם העובדה שבכל פיינל פור היו ביציעים 80 אחוז ישראלים לא עזרה. בשורה התחתונה, רבים ששמחו על הזכייה ב-2001 יצאו ביום ראשון לרחובות כשבלבם כמעט אותה שמחה, רק לצד השני. חלקם אפילו הצטרף ברוחו לאוהדי הפועל, שחגגו באופן גרוטסקי בכיכר רבין. עד כדי כך. האשם העיקרי הוא לא בפיני גרשון, אלא בהצלחה שלו, על כל תופעות הלוואי שלה.
מבחינת אוהדי אלופת אירופה לשעבר התופעה האנטי פטריוטית הזו, כביכול, לא מובנת. הם לא חייבים להבין אותה ואיש לא חייב להסביר להם. הם פשוט צריכים לראות את גלי השמחה שההפסד הזה יצר, ולקוות שבזכייה הבאה ביורוליג גם הם יחגגו ככה שמחה אמיתית, כנה, שתהיה יותר מאנחת רווחה.
שכרם יצא בהפסדם
2.5.2006 / 11:19