מי שלא קופץ, צ'כי

כיכר סטרומסצקה שבמרכז פראג הישנה נצבעה היום בצהוב עז. אנשי חב"ד החביבים אורבים לישראלים בכל פינה ומנסים לשדל אותם להניח תפילין. "כל אחד שמניח תפילין מביא שלשה למכבי", צועק רב עם זקן לבן שקצת מזכיר את טוב טוב הגמד. אוהד מכבי אחד זורק לו ש"אני אתאיסט, אבל בשביל גביע אני מוכן לעשות הכל" ונעמד בתור. אין ספק שהיהדות תיהנה מהמצווה הזו, שנעשתה לשם שמיים.

גם חבר'ה מקטלוניה ומחבל הבאסקים יש בנמצא, אבל הם מתרכזים בלצלם את המאות שמתחבקים ושרים שירי הלל לשמעון מזרחי ולהקתו, בעידודו של הרב טוב טוב, שמישהו כבר הרים על הכתפיים. אוהד אחד של טאו לפתע פונה אליי ושואל מה הפירוש של "מי שלא נופץ קדון", אני מתקן אותו ומסביר. הוא מחייך אליי ומנסה להצטרף לשירה.

בית הכנסת של המהר"ל, שהוא בית הכנסת הגדול והמפורסם ביותר בפראג, נמצא מרחק כמה דקות הליכה מכאן. האוהדים מחליטים בספונטניות להמשיך לשם ולהתפלל מנחה. רפאל וייס, ישראלי שחי בווינה והגיע לפראג במיוחד לרגל האירוע, אומר שזה "בטח לא יכול להזיק". וייס נסע ביום חמישי למעלה מארבע שעות עם האישה וארבעת הילדים, למרות שאף אחד מהם לא יודע למנות יותר משני שחקני חמישיה של מכבי.

את הדרך חזרה למלון כולם עושים במטרו היעיל של פראג. כמה
ישראלים מחליטים להכניס את כל יושבי הקרון לאווירת הגמר, וכמעט קורעים להם את עור התוף עם זמבורות אימתניות. מספר צ'כים מחייכים בנימוס, למרות שהסלידה והזעזוע ניכרים היטב על פניהם. אחרים נותנים בצהובים מבט זועף.

השירה נמשכת עד שאחת הנוסעות נשברת. "שלושה ימים שאנחנו לא יכולים לסוע כמו בני אדם", היא אוזרת אומץ ומפטירה לעברם באנגלית משובשת. אחד האוהדים לוחש לה בתגובה כמה מילים ומניח על צווארה צעיף צהוב. הבחורה מתרככת. נדמה שגם היא הפנימה שעד מחר בצהריים, פראג היא מאחז תחת כיבוש ישראלי לכל דבר ועניין.