גאידמק, מה עשית?

מכבי חיפה אמנם איבדה את גביע המדינה ביום רביעי האחרון, אבל כבר למחרת עשתה צעד ענק לקראת אליפות רביעית רצופה בעונה הבאה, כשבית"ר ירושלים החליטה לוותר על המאמן הכי טוב שהיה לה (לפחות מאז דרור קשטן), לואיס פרננדז. כמו בכל השנים האחרונות, חיפה נתנה ליריבותיה ליפול אחת אחרי השנייה, מבלי לנצח אותן על כר הדשא. מכבי ת"א של הרציקוביץ', הפועל ת"א של תאומים ושות' ובית"ר ירושלים של פניג'ל התרסקו פעם אחר פעם אל מול הקו הברור שמנחה את מכבי חיפה של יעקב שחר בשנים האחרונות. אליהם אפשר אליהם לצרף את לבייב וסולומון, שלא באו מתוך אהבה אמיתית לספורט, אבל התוצאות הסופיות היו זהות. נשארנו עם ארקדי גאידמק, שכבר פיטר שלושה מאמנים בכדורגל וגם כמעט אחד בכדורסל, והוכיח השבוע הסופית שהוא לא הולך להיות שונה מהאחרים.

דווקא יריבתה החדשה של מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, נראתה כמי שיכולה אולי לחרוג מדפוס הכשלונות המקובל. לבית"ר היה יתרון אחד ענק על פני קבוצות דומות, שניסו להסתער מיידית על האליפות (ע"ע גלקטיקוס), והוא ארבעת החודשים האחרונים עם פרננדז.

לשחקני בית"ר, שרובם הגדול הם צעירים שלא יודעים מאבק אליפות מהו (או שחקנים שהגיעו מקבוצות קטנות ולא מבינים לחץ של קבוצת צמרת גדולה מהו), היה פרק זמן מספיק ארוך כדי להתכונן לשעת השין בקיץ. הם החלו תהליך שבו היו אמורים להסיר מאליהם את העכבות השונות, כדי לעמוד בדרישות הסופר מחמירות של גאידמק ולהיות יריבה של ממש למכבי חיפה. המאמן האירופי שלהם נתן להם ערכים של מקצוענות, שלא הכירו לפני כן: עמידה נכונה על המגרש, חשיבה טקטית, משחק הגנה ראוי לשמו, משחק התקפה מהיר בשתי נגיעות, תנועה חכמה, מנטליות חזקה, חוסן פיזי, כושר גופני. אם ראיתם בשבועות האחרונים את אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן, אתם ודאי יודעים על מה מדובר.

כמו בכל תהליך, לא רק בספורט, יש תקלות בדרך להגשמת המטרה. הערכים הללו והשיטה של פרננדז לא נטמעו עד כדי כך שבית"ר תשחק על עיוור גם במשחקים שהיא פחות טובה בהם, כמו נגד הפועל כפ"ס והכח עמידר. סוד כוחה של מכבי חיפה הוא שהשיטה של רוני לוי מנצחת קבוצות קטנות גם כאשר השחקנים שלו מגיעים לא לגמרי רעבים למגרש. בתווך, פרננדז למד את הליגה הישראלית, את תרבות הספורט בארץ, תהליך שלוקח זמן למאמן זר שמגיע לכאן.

אלא שברגע של טירוף, החליט גאידמק לשמוע בעצתו של ולדימיר שקלאר, לזרוק את כל הדברים האלה לפח ולהתחיל את המירוץ אחרי מכבי חיפה מחדש. למה בעצם? האם זה בגלל מאבק הכוחות בין שקלאר לפרננדז? ייתכן, גם במכבי חיפה קיים מאבק דומה בין המאמן למנכ'"ל, אבל אצל האלופה הנשיא יודע לתת גיבוי לאיש שיותר חשוב למערכת וברור מי לוקח את ההחלטות המקצועיות. אולי זה בגלל הספסול של אסולין או הייבוש של אפק? כנראה, אבל קבוצה ששמה את השחקן לפני המועדון לעולם לא תגיע לשום מקום, מה גם שאולי דרך הספסל היה אסולין, העופר שטרית המודרני, לומד דברים נוספים שנדרשים מכדורגלן ברמות הגבוהות, פרט לכיבוש שערים. אם אסולין כזה גדול, אליבא דגאידמק, מדוע מכבי חיפה אפילו לא חושבת לכיוון שלו? שיישאל את רוני לוי איזה דברים נוספים הוא מקבל מרוברטו קולאוטי, שאותם אין לאסולין. גאידמק מוזמן גם לעשות סקר ביציעי טדי ולברר מדוע האוהדים מעדיפים כמעט תמיד את עמית בן שושן (רמז: זה לא בגלל שבן שושן שחקן בית).

במהלך שבו בית"ר הראתה לפרננדז ולמקצוענות החדשה את הדרך החוצה וקיבלה בחיבוק חם בחזרה את השבטיות הישנה, ניתן היה לזהות עוד כמה מגמות מאוד בעייתיות. הבולטת שבהם היתה הצהרתו של המאמן הצרפתי שהוא "לא סרב לשחרר את אפק". חברו לזה את התגובה הצינית והמרושעת של ראשי המועדון לעזיבתו של הצרפתי ("יש להנהלה תכניות מוכנות לעתיד"), ותבינו כי אחד מאנשי בית"ר, שמגיע בכלל מענף הסיף, לא מסתפק בתפקיד היו"ר ורוצה להיות גם המאמן. ולדימיר שקלאר שמו.

פרננדז רמז לא פעם להתערבות הפסולה של האיש, חסר ניסיון בנושאים מקצועיים. שקלאר אפילו גם לא מתבייש להודות בכך, כשהוא מתהדר בתוכנית הרכש האישית המגלומנית שלו תחת כל עץ רענן. "כולם יודעים מי השחקנים הטובים בארץ, לא צריך להיות מאמן בשביל לדעת זאת", הוא מסביר, פחות או יותר.

יכול להיות שכוונתו השגויה של שקלאר לרכוש שמונה כוכבים ישראלים, אל מול כוונותיו השונות של פרננדז, הן שהביאו לפיצוץ. כנראה שזה מה שגרם ליו"ר, שהשאיר שחקן בקבוצה בניגוד לרצונו של המאמן (מהלך שמזכיר קבוצות נחותות) ללחוש כל מיני שטויות על אזנו של גאידמק, שלא חיכה יותר מדי כדי לשפוך זאת בתקשורת. בשורה התחתונה, גאידמק בחר ללכת עם איש הסיף ולא עם אלוף אירופה לשעבר בכדורגל, וכעונש יקבל בעונה הבאה סגל לא שפוי, שיכלול 24 שחקנים שמגיע להם להיות בהרכב. עד שהסגל הזה ישלים מחדש את תהליך החיבור, מכבי חיפה תהיה על סף צלחת אליפות רביעית.

לפרננדז עצמו יש חלק לא מבוטל באנטגוניזם כלפיו מצד חלק מהתקשורת, אבל ראשי הקבוצה היו צריכים להעדיף את המקצוענות שלו על פני תכתיבי דעת הקהל. הרי נגד איזה תופעות מכוננות בתרבות הישראלית פרננדז יצא ונכווה? נגד העיתונאים שחורצים גורלות אחרי משחק אחד ומונעים לרוב מהקשרים האישיים שלהם עם מאמנים כמו אברהם גרנט ואלי אוחנה, נגד עסקני ההתאחדות שבוחרים לרוב את אנשי המקצוע על פי שם המשפחה שלהם, נגד מנגנון ההרס העצמי שקיים אצל אוהדי בית"ר ירושלים ושלל תסמינים אחרים, שתמיד חלמנו להיפטר מהם.

גם פרננדז, אדם שהולך עם היושר המקצועי שלו עד הסוף (תרתי משמע), אינו צדיק בסדום. אבל הוא איש מקצוע מעולה ששיפר מאוד קבוצה שלא הוא בנה וקידם מאוד את הצעירים בבית"ר ירושלים. הבעיה של פרננדז היא שהשאלות המקצועיות אינן חשובות בישראל, אלא קודם כל אופן היחס לעיתונאי ועסקני ישראל, אלו שכותבים בסופו של דבר את ההיסטוריה, וכל מה שסובב את המשחק עצמו.

שלא תטעו, בית"ר תוכל למצוא תוך זמן קצר מאמן זר לא פחות טוב מפרננדז, בהנחה כמובן שארקדי גאידמק הגאון לא ידבוק בהצהרה שלו ל"ספורט הארץ" להביא מאמן אנגלי (אין מאמנים אנגלים ברמה גבוהה, המנג'רים הזרים שולטים בפרמיר ליג ומובילים שנה שנייה ברציפות קבוצה לגמר הצ'מפיונס). השאלה היא איזה מאמן יסכים לעבוד עם אדם כמו ארקדי גאידמק, שפיטר כבר שלושה מאמנים, וולדימיר שקלאר, שמתערב ללא הרף בבנית הסגל לעונה הבאה, כמה זמן ייקח לו להתחבר לישראל ולבית"ר ולהפך. אותו מאמן שיקבל את ההצעה ודאי ירים טלפון ראשון לפרננדז, לשאול אותו איך זה לעבוד בבית"ר ירושלים. אתם יכולים לנחש מה הוא יאמר על האנשים שמנהלים את הקרקס הזה.