רוסו צריך להישאר, קאנן ללכת

יכול להיות שיש משהו בדברים של לוני הרציקוביץ', שאמר ש"הבעיה לא היתה בגלאקטיקוס, אלא בכל השאר"? הכי קל מבחינת אוהדי מכבי ת"א, שראו אתמול בבלומפילד את אחד משני המשחקים הכי טובים העונה (גם הראשון היה בין מכבי ת"א לבית"ר ירושלים, 2:3 בר"ג), היא לדרוש בקיץ את הראש של רוסו, ברקוביץ', דוארטה ושאר שחקני הרכש שהגיעו לקרית שלום. אבל רגע, זה לא מה שהם עשו בשלוש השנים האחרונות? אולי אחרי לא מעט שחקנים שברחו ופרחו מחוץ לקרית שלום, הגיע הזמן שמישהו יבין שהכישלון הוא לא רק של אלה שמשחקים. מילא, אם רק רוסו היה לא פוגע, עוד ניתן היה להסכים למנטליות הזאת. אבל במערכת של מכבי ת"א יש משהו בסיסי רקוב, שמונע כמעט מכל השחקנים שלה להצליח, למעט אבי נמני.

ברור שחלק מאותם גאלאקטיקוס צריכים לשלם את המחיר בסוף העונה, אבל ג'ובאני רוסו צריך להיות הראשון להישאר, בהנחה כמובן שהגוף שלו עדיין בנוי למעמסה הכבדה של ליגת העל. לכדורגל הישראלי בכלל (עם הזרים הגרועים) ולמכבי ת"א בפרט אסור עדיין לוותר על הזר הכי גדול שהגיע לכאן. רוסו הוא אחד משני הזרים (יחד עם יעקובו) שהעלה את הקבוצה הישראלית הראשונה לליגת האלופות, ולמשך חלק הארי של שבע השנים האחרונות היה השחקן הכי טוב בליגת העל, האיש שהוביל את הפועל באר שבע, הפועל חיפה ומכבי חיפה לתארים בלתי נשכחים. רק בישראל יכולים לשכוח שחקן כזה ולהפוך אותו תוך שנה לחוכא ואיטלולא. רק בקבוצה מצורעת כמו מכבי ת"א הוא יכול להיכשל כך. מי שראה את הביטחון של רוסו מאז שהוא כבש את השער, מבין על מה מדובר. הבישול שלו, שבא 4 דקות אחר כך, היה כבר כמו בימים הגדולים במכבי חיפה.

לרוסו יש האופי המתאים לעזור לנמני להנהיג את מכבי ת"א בעונה הבאה, שלא לדבר על כישרון. הצרה של מכבי ת"א בעשר השנים האחרונות היא שלא היה לה את האיש שיעזור לנמני עם המשא הכבד הזה, במיוחד בתקופות שמספר 8 טס לפרופסור מרטנס. רוסו, מומחה גדול למנטליות הישראלית, שלא לקח יותר מדי ללב את העובדה שכולם שכחו לו העונה חסד נעורים, יכול לעשות זאת מבלי לדרוך על הכבוד של נמני. יש לו גם עדיין את הווינריות הנדירה, ויכול להיות שיש לו בקנה עוד עונה אחת גדולה. מגיע לו, מגיע גם לנו.

ויש אחד שלא מגיע לו. טון קאנן, עם החילופים חסרי האחריות שלו, לא ניצח אתמול את המשחק. מאמן שמוציא במחצית את הקשר האחורי היחיד שיש לו על הסכר הפרוץ גם ככה אינו גאון, אלא מהמר כפייתי שהצליח במקרה לפוצץ קופה. רוסו היה רק החילוף האחרון שלו, ואת מה שהקרואטי עשה אתמול לא קאנן לימד אותו.

הדבר הכי טוב שקרה אתמול לבית"ר ירושלים בבלומפילד היתה דווקא ההרחקה של ג'רום לרואה. גם אם היא לא היתה הכי מוצדקת וחייבה כרטיס בצבע זהה לאבו סיאם, אולי דרך המקרה הזה לרואה יבין שאף שופט לא יעלים יותר עין מהמרפקים שהוא נוהג לשלוח לשחקני היריבה. מה גם שאחרי כל הפעמים שהוא יצא בזול שלא בצדק, אולי אפילו מגיע לו להיות מורחק ככה.

הבעיה עם לרואה, או יותר נכון עם המאמן שלו, היא התלות המוגזמת של בית"ר בקשר, שהתבטאה בירידה התלולה בביטחון אחרי שהוא הורחק. לפרננדז יש די כלים כבדים כדי שבית"ר לא תקום ותיפול על מצבי הרוח של הקשר הצרפתי, היא יכולה להסתדר איתו מצוין גם בתור קשר אחורי שני ליד אנסומבו, שמתקשה במשך רוב העונה לתת פס אחד מדויק ולנהל ולווסת את המשחק של בית"ר (קשר אחורי מודרני לא יכול להתבסס רק על תיקולים וחילוצי כדור).

אבל פרננדז שם יותר מדי ביצים בסל של לרואה, בעיקר בכל הנוגע למנהיגות, ושילם על כך מחיר כבד. לקראת העונה הבאה, החשובה באמת, פרננדז צריך להעביר חלק מהביצים הללו לישראלים המצוינים שיש לו, לצד כמובן לרואה הנהדר. לא מאמינים? תראו בשבוע הבא כיצד הישראלים של בית"ר פורחים, כשהם יודעים שלרואה ביציע והתיק של הקבוצה נופל עליהם בלבד.

לא, גם אחרי הניצחון על בני יהודה, אין סיבה למהר לצרף את אלי אוחנה למשפחת המאמנים המובילים בליגת העל. כאלה שמסוגלים לבנות ולהוביל קבוצה גדולה לתארים. לאוחנה אסור להיגרר לקיצורי הדרך הללו, שהופכים קריירה של מאמן בעשרה משחקים. יש לו אחוזי הצלחה מדהימים וראויים לכל שבח בכפר סבא, אבל רק השארתה של הקבוצה בליגה תהיה בגדר הישג אמיתי.

ובכל זאת, אפשר אולי ללמוד משהו מהשינוי שהביא אוחנה לקבוצה המוכשרת והכבויה של אלי טביב. אולי הסידור הזה, השייע פייגנבוימי, להגיע לקבוצה בנויה ומוכנה אך מסוכבת, ולהכניס בה את הביטחון וההילה שהולכים עם אוחנה לכל מקום, מתאים לו יותר כרגע. לא מעט שחקנים שעברו אצל אוחנה מספרים על הכריזמה המאגית הזאת, שעובדת מצוין לטווח הקצר. לאור הביטחון של שחקני כפר סבא במחזורים האחרונים, ייתכן מאוד שזה גם מה שאוחנה העניק לשחקנים המצוינים שהוא מצא באצטדיון לויטה. אז עד שהוא לא יוכיח אחרת, אולי עדיף לאוחנה לעבוד בקבוצות שבנו לו מאמנים אחרים. גם זה משהו.

איך אפשר לסכם מחזור בלי להזכיר את השופט האירופי שלנו, שמדי שבוע נותן לנו סיבות טובות לדבר על נפילתו בתקופה האחרונה. והפעם: יפת, שרגיל כנראה למשחקים בליגת האלופות, לא מצליח להעביר משחק חסר משמעות יוצאת דופן בליגת העל הישראלית. מחמם את השחקנים, מרגיז את המאמנים, מקומם את הקהל, מחפש כוכבים מסוימים בקבוצה מסוימת, מנסה לחנך בכוח, גורם לאי נוחות אחרי כל שריקה שלו, טועה לא פעם, ואולי גם מכריע את המשחק ופוסל לאסולין שער חוקי. בית"ר אמנם לא הפסידה בגללו, אלא בגלל חוסר הביטחון וקשיי הקליטה של אגאנסו (רדו ממנו, רואים שהוא חלוץ מצוין שזקוק לזמן, כמו קולאוטי בזמנו), אבל אולי הגיע הזמן לטפל בבעיה שנקראת אלון יפת. אולי כמה משחקי צמרת בליגה הלאומית, שיזכירו לשופט השחצן מאיפה הוא בא, יעזרו לו להבין שאת הקריירה שלו הוא עושה בישראל, לא באירופה.

לא בטוח שנצרת עילית סופסוף מצאה ביום שבת האחרון מול סכנין את הסקוררים שיתנו לה את הגולים שישאירו אותה בליגת העל (אי אפשר להישאר בליגה עם 0.76 שערים למשחק – הכי נמוך בליגה), אבל ייתכן שהוא קיבלה בחזרה את הישראלים שלה. עבור שני הכובשים שלה, חיים בנון ואייל בן עמי, זה היה שער הראשון העונה - נתון מחפיר, שנותן עוד הסבר לכך שהסינדרלה מהעונה שעברה הידרדרה כל כך. למרות הנטייה הפופולארית להפיל את התיק על הזרים הנוכחיים של נצרת עילית, אסור לשכוח את התפוקה העלובה של הישראלים שלה. חוץ מכמה הבלחות של שחר סימנטוב, מלך השערים של איוניר עם 5 שערים (4 בפנדל), וכמה דריבלים נחמדים של איתי שכטר, השלד הישראלי של איוניר קרס בדיוק כמו הזרים. קשה לדעת מה הוביל למה, אבל בדרך כלל חמישה זרים לא יכולים להצליח בלי 13 ישראלים נורמליים מסביבם.

המכה הכי גדולה של נצרת עילית היא התלות בשחקני הרכש שמסכימים לעלות צפונה, מאזורים מצליחים יותר בכדורגל. בשנתיים האחרונות איוניר הצליח להתגבר על המכשול הזה, וביסס שלד ישראלי חזק, מגובש, שרץ תקופה ביחד והזדהה גם עם המועדון. העונה השלד הזה נסדק, נחלש, ולא רק בגלל היכולת הגרועה של הזרים. יכול להיות שהשלד הזה יתעורר ויסחוב את הקבוצה עד סוף העונה למסע הישרדות מרשים (אל תבנו על זה), אבל הבעיה הזאת תמשיך לרדוף את נצרת עילית גם בשנים הבאות, כפי שניתן ללמוד ממקרה סכנין.

"בסה"כ סידרתי את המכנסיים" (יוסי אבוקסיס ממשיך להרשים ומוחה על ההרחקה שלו)

"קאנן אמר לי לפני המשחק שלרואה משוגע" (סאלם אבו סיאם לא מתבייש להודות בטקטיקה המלוכלכת ומתעקש על החלק שלו בניצחון על בית"ר. ככה הוא יגיע רחוק)

לא משנה אם זה יקרה ביום שבת או ראשון, מכבי חיפה חייבת למלא את קרית אליעזר במשחק ההכתרה הצפוי מול נצרת עילית. לחגיגה המקבילה אשתקד, מול מכבי ת"א במחזור ה-28, הגיעו רק 9,000 אוהדים, עשרת אלפים אם אתם ממש נדיבים. אם מכבי חיפה רוצה לקבל עוד קצת מהרוח של מכבי ת"א בכדורסל, מהפילוסופיה אותה היא רוצה לחקות, מהגישה שכבר ארבעים שנה מפוצצת בכל משחק הכתרה את היכל נוקיה באוהדים, שקופצים לשמיים גם בארבעים הפרש, היא צריכה לייצר את אותה אווירה ווינרית גם אצלה. יעקב שחר, המעריץ מספר אחת של שמעון מזרחי, ראה השנה יותר מדי קרחות בקרית אליעזר, שמלמדות על תחילתו שובע כללי. ביום שבת יתברר אם מדובר במגמה בעייתית, כשנראה אם ההנהלה של מכבי חיפה לא הצליחה למלא את האיצטדיון, שנה שניה ברציפות. ואל תשכחו לבקש מהמשטרה לפתוח את השערים לאוהדים בזמן.