מה נשתנה מכל העונות?

מאז 1996, עת הגיע להייבורי מנג'ר צרפתי שאפתן ויומרני העונה לשם ארסן ונגר, נמצאת ארסנל בפסגת הכדורגל האנגלי דרך קבע, תוך שהיא מציגה לפרקים כדורגל מאלף. הכתם היחידי ברזומה של המאמן הנפלא היא הזירה האירופית, שם נופלים התותחנים דרך קבע ברגע האמת. אלא שדווקא העונה, משום מה, התהפכו היוצרות. בפרמייר ליג ארסנל מגמגמת וכרגע היא מדורגת במקום החמישי. אם תסיים בו, זה יהיה המיקום הנמוך ביותר ב-9 שנותיו של המנג'ר הצרפתי במועדון. מנגד, באירופה טיפס ונגר למקום בו לא היה מעולם: חצי גמר ליגת האלופות. מוזר.

מאוד מוזר, למען האמת, במיוחד כשהעונה ארסנל משלבת הרבה שחקנים צעירים, אחרי שמכרה בקיץ את הלב שלה, פטריק ויירה. איך זה שהקבוצה הלונדונית החדשה שוטפת דווקא העונה את ליגת האלופות? כיצד לא באה לידי ביטוי היכולת המופלאה של הקבוצה של לפני שנתיים ושלוש במפעל האירופאי, בזמן ששלטה ללא עוררין באחת הליגות החזקות בעולם, שברה שיאים בני עשרות שנים, לקחה אליפות ללא הפסדים והגיעה לפסגות של כדורגל אסתטי ויעיל בהנהגת ויירה ותיירי הנרי?

ההסבר הפופולארי ביותר והאהוב על פרשני הכדורגל לתופעה הוא שהקבוצה החליטה להתמקד במפעל האירופאי ולהניח לליגה. ומכאן גם התוצאות החותכות של השנה. ארסן ונגר התבטא בנושא לאחרונה: "לא הייתי מחליף את ההצלחה שלנו בצ'מפיונס ליג בתואר אליפות באנגליה".

אבל גם ונגר, בעל תבונה תקשורתית לא מבוטלת, לא ידע להסביר במדויק את ההבדלים בין אז להיום, בין שמונה השנים הקודמות והשחונות לשנה התשיעית המוצלחת. "תמיד חשבתי שלא מיצינו את היכולת שלנו בליגת האלופות", אמר. "תמיד היה חסר משהו ויכול שהשנה יש לנו אותו". מה הדבר הזה? בואו ננסה לבדוק.

אי אפשר להתעלם מהיכולת המקצועית הכבירה של התותחנים באירופה השנה. ארסנל משחקת את אותו כדורגל מהיר וקצבי כבר שנים ארוכות, כשאותן דמויות, בשינוי קל, מפזזות או מזדחלות על הדשא. במקום טוני אדאמס מטיל האימה, משחק במרכז ההגנה בלם חזק ועב בשר אחר, פיליפ סנדרוס. ליונברג ופירס הם אותם שחקנים מלפני שנתיים, רק קצת פחות טובים. במרכז הקישור התגלה ססק פברגאס במלוא הדרו, רק שהוא עדיין לא ברמה של ויירה. ובכל זאת, הקבוצה האנגלית שברה את שיאיה היבשתיים העונה.

קודם כל, לא נשכח שארסנל נהנתה העונה מבית מוקדם קל בליגת האלופות ולא התקשתה לעלות מהמקום הראשון, בזמן שהיא משאירה מאחוריה את אייאקס המפורקת ופ.צ טון הקטנה, שרבו על עלייה לשלב הבא. בשמינית הגמר מול ריאל מדריד, נראה היה שוונגר אכן גייס את כל משאביו הטקטיים למשימת ליגת האלופות, משאבים שאולי היו חסרים לארסנל בשנים עברו. ארסנל הגיעה מוכנה יותר מאי פעם בעבר למשחק בזירה האירופית, וניהול משחק גאוני של המאמן הצרפתי הותיר קבוצת פאר ספרדית מרוצה אחרי הפסד 1:0 בביתה. העצירה המוחלטת של זינאדין זידאן, ההוראה להנרי לזוז כל הזמן מול ההגנה הכבדה של ריאל, ומעל הכל, התעקשותו של ונגר לתקוף שוב ושוב את הצד הימני של ההגנה הספרדית, תוך שהוא מנצל עד תום את העדיפות המכרעת של חוסה אנטוניו רייס על סיסיניו האומלל - כל אלו העלו את ארסנל שלב.

זה אולי יישמע מוזר, אבל ההגרלה שייעדה לארסנל את יובנטוס ברבע הגמר הייתה נוחה לאנגלים. הקבוצה הלונדונית הסתדרה היטב עם הקבוצות האיטלקיות לאורך השנים, כשרומא ואינטר חוו על בשרן את הכדורגל המהיר והמדויק של ונגר. בזמן שהשחקנים האיטלקים היו מרוכזים בלשמור על העמדה שלהם, הנרי כבר עשה להם סחרחורת. התוצאה הסופית: ארסנל בחצי הגמר.

גם לצ'לסי ולמוריניו מניות בהצלחה האירופית של היריבה העירונית. עד שהגיע הפורטוגלי לאי הבריטי, התרכזה התקשורת ביריבות הצורמת בין ונגר לאלכס פרגוסון. הצרפתי גם היווה את הפנים של ארסנל בעיני אירופה: קר, שחצן, מתנשא, אחד שצריך להתאמץ יותר נגדו, זה ששווה לנצח רק בשביל לראות את הבעת הפנים החמוצה שלו אחרי המשחק ולשמוח לאידו. ארסנל תמיד קיבלה כבוד, אבל אף אחד לא חשש ממנה.

היום יש שחקן חדש שכולם רוצים לנצח: מוריניו וצ'לסי, אלה שמבצבצים מתוך הכיס של רומן אברמוביץ', אלה שגרמו לאירופה להתגעגע לוונגר. צ'לסי היא הילדה הרעה החדשה מהאי הבריטי. היום היא זו שמכבדים מבחינה מקצועית, אבל מביטים עליה כעל הנודניקית והחצופה, שנדחקה למעגל של הגדולות מבלי לשאול.

ארסנל לא התייאשה וגם לא הביטה לצדדים כשקבוצות כמו מונאקו, פורטו או איינדהובן עשו גיחה חד פעמית לשלבים הגבוהים. הקבוצה האנגלית ידעה שהתמדה היא שם המשחק ושבסוף תגיע גם היא למועדון הגדולות.

בזכות השנים האחרונות, בזכות הנסיון, בזכות ההתמדה וגם בזכות צ'לסי, ארסנל של השנה עברה סופסוף את מבחן הכניסה ואת המחסום שהציבו לפניה הגדולות של אירופה, שלמעשה היא הציבה בפני עצמה מבחינה תודעתית. לא עוד רגשי נחיתות של הקבוצה מהייבורי. בניגוד גמור להצערת הסגל של הקבוצה, המהלך המנטלי שנעשה בה הוא הפוך לחלוטין. ארסנל היא היום קבוצה בוגרת, שסופסוף יודעת לקחת את הזמן ולהיות ממוקדת במקומות בהם היא רוצה להיות כזו.

הרוגע היחסי המשודר מקבוצה, שכבר שנים לא יודעת מקום חמישי בליגה מהו, השלום הקר בגזרת ונגר – פרגוסון ואפילו העובדה שהמאמן הצרפתי לא נגרר כבר תקופה ארוכה לפרובוקציות תקשורתיות מול היריב הפורטוגלי, מוכיחים זאת. כאילו התותחנים פתאום הבינו שמחירה של עונה אחת בינונית בליגה קטן בהרבה מעוד הרבה שנים בשוליים האירופאים, שמביאים לקולות ייאוש מהשחקנים הבכירים.

שתי סיבות, אם כן, יש להצלחתה של הקבוצה, שמעולם לא עברה את רבע גמר ליגת האלופות. שתיהן, כרגיל בכדורגל, תלויות בצד המקצועי ובצד המנטלי. ההגרלה היחסית נוחה וההתבגרות הטקטית בשלבים המכריעים הם רק חצי מהשלם. הם לא היו מספיקים לקבוצה לחוצה, שמוצאת את עצמה כמועמדת לזכייה בכל שנה מחדש וכורעת תחת העול.

ארסנל כבר לא מרגישה שחובת ההוכחה חלה עליה. היא כבר הוכיחה לכולם, ועכשיו היא פנויה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לשחק כדורגל יפה, אטרקטיבי ומנצח. "עשינו היסטוריה בשביל המועדון, אבל זה לא מספיק, אנחנו רוצים ויכולים יותר", אמר תיירי הנרי רק לפני כמה ימים.

לראשונה מאז 1996 ארסנל מדשדשת בפאתי הצמרת האנגלית, אבל היום ארסן ונגר מביט לפאביו קאפלו ואפילו לאלכס פרגוסון, בגובה העיניים. הקבוצה שלו סופסוף נושמת את אותו אוויר של מילאן, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד ושאר חברותיהן למחלקת העסקים.